לאחר שהתלהבנו ממערכת "כיפת ברזל" ובצדק, מגיע הזמן לבחון בראיה רחבה יותר את המשמעויות של סבב האלימות האחרון בהקשר למערכת זו ולתובנות הנגזרות מתפקודה באירוע זה. בחינה שלימה חייבת לקחת בחשבון מספר רב של רבדי התיחסות וביניהם הרובד הדוקטרינרי-תו"לי, הרובד הטכנולוגי, הרובד התפעולי-לוגיסטי, מיתארי האיום, ההקשרים המדיניים-אסטרטגיים ועוד. מערכת זו השתלבה באירוע האחרון בסל הכלים הצה"לי והלאומי בו משתמשת ישראל או עתידה להשתמש במאבקיה מול אירן, מול הפלשתינים ובמיוחד חמאס לחימה חוזרת אפשרית מול חיזבאללה ואירגוני טרור נוספים.
כך או אחרת, מתפקדת המערכת במרחב הלחימה בטרור ההולך ומשתכלל במהירות עם חלוף הזמן – מלחמה מהדור הרביעי, כפי שנוהגים לכנות זאת כיום. מרכזי הכובד של הטרור הטרור מולו נאבקת ישראל משתנים במהירות, הן מבחינת המקורות המפיקים ותומכים בו והן מבחינת האמצעים והכלים שבאמצעותם הוא מופק. העימותים מאז מלחמתלבנון השניה, מדגישים במובהק את השימוש בנשק תלול-מסלול – טילים ורקטות מסוגים שונים – כאמצעי השכיח ביותר בארסנל הטרוריסטי, אבל לא יחיד.
בנקודה זו, כדאי אולי לחזור ולהזכיר שטרור על-פי הגדרתו המקובלת הוא איום אלים על אוכלוסיה אזרחית שמפעילים מדינה או אירגון במטרה לשנות מדיניות של הניתקף ע"י הפעלת לחץ על מנהיגותו באמצעות האזרחים המותקפים. בדור האחרון, במיוחד בהשראת הטרור הפלשתיני והאיסלאמי-פונדמנטליסטי, הפך הטרור לאסטרטגיית לחימה, עיקרית של אירגונים תת-מדינתיים כנגד הדמוקרטיות המערביות ובכללן ישראל. ככל שניתן להעריך לגבי טווח הזמן הנראה לעין, מצב זה אינו עתיד להשתנות מסיבות שונות שלא אפרטן הפעם.
מדינות המערב מתקשות להתמודד מול הטרור, למרות העובדה שרמת הטרור המופעלת נגדן קטנה יחסית לאין-ערוך מזו המופעלת נגד ישראל. האסימטריה של ישראל מול אויביה – אוכלוסיה, שטחים, ואמצעים – לצד חשיבה ישראלית שבלונית, היונקת את לשדה מתפיסות אנכרוניסטיות של הדמוקרטיות המערביות, מקשות עליה את המאבק בטרור ומקנות לו יתרונות יחסיים ההולכים ומתרבים ככל שהיכולות הטכנולוגיות שמפעיל הטרור גדלות. בעימות האחרון שינתה מערכת "כיפת ברזל" מאזן חד-צדדי זה, אולם לשינוי זה לבדו ערך מוגבל וזמני. ישראל לא תוכל להתגונן אך ורק באמצעות מערכות הגנה אקטיביות ו/או פסיביות משולבות בתפיסות הפעלה ושימוש אנכרוניסטיות. עליה להתפתח ולהתקדם במהירות הן בתחום היישומים הטכנו-מבצעיים, והן בתחום הדוקרינרי-תו"לי-קונספטואלי.
בדברים הבאים אנסה להתמקד דווקא בשיקולים אמל"חיים וטכנולוגיים ופחות בשיקולים החארים שהוזכרו לעיל. "כיפת ברזל" נדרשה לפעול בעימות האחרון (מבצע "ענן עשן"; אגב, מי בחר שם בלתי-מוסיקלי זה?!) מבלי שעברה קודם לכן טבילת אש רצינית וממושכת ו"מבחני קבלה" מערכתיים מקיפים, כמקובל בפיתוח מערכות נשק עיקריות. אסור להבין מדברים אלה שהייתה כאן הרפתקנות, אבל מותר להבין שלא הייתה אופטימיזציה ולא היה "דיבגינג" מערכתי מלא. אחת הוצאות של שימוש מתמשך ושל ניסויים מוקדמים מקיפים, הוא צימצום תקלות, שיפור ביצועים והגדלת מיומנות ויעילות ההפעלה ע"י הצוותים.
יש להניח שהאירוע האחרון יתרום לכך שיעילות המערכת שעמדה בו על כ-84%, תשתפר בכ-5% - 10%. הסוללה החמישית שנכננסה לפעולה במהלך האירוע הוגדרה ע"י הדוברים הרשמיים כסוללה משופרת, וכך יהיה קרוב לוודאי גם בסוללות העתידיות. עם זאתחשוב להבין שגם הדורות המשופרים, וגם ליקחי התפעול המבצעי, לא יביאו את המערכת ל-100% הצלחה. טיבן שלמערכות טכנולוגיות מתקדמות (ושל מערכות בכלל) שעלות השיפורים בהן עולה אקספוננציאלית ככל שאנו חותרים להתקרב ליעילות של 100%, ומשום כך הופך העיניין כולו לבלתי אפשרי מבחינה כלכלית מעשית. בראייתו של צבא בכלל ושל צה"ל בפרט, מציאות זו מביאה את המתכננים הצבאיים לסוגייהם לחתור לאופטימיזציה של כלל האמצעים שלרשותם, כאשר כל אמצעי בפני עצמו אינו מגיע להצלחה של 100% אולם שילוב של אמצעים החופפים זה את זה בצורה מחושבת היטב מגדיל הצלחת הצירוף המשולב להשיג את התוצאה המבוקשת ברמה קרובה ל-100%.
יעילות אמצעי הנגד נמדדת תמיד מול איום נתון. שינוי בתמהיל האיום, משנה גם את יכולות ההתגוננות; גם עובדה זו יש לזכור. התבשרנו ע"י הגורמים הרשמיים בישראל, שבכוונת צה"ל להצטייד ב-13 עד 15 מערכות "כיפת ברזל" במטרה להגן על כל שטח המדינה, וכי הצפי הוא שייצור מערכות אלה יושלם אי-שם בשנת 2016. עד לשנה זו, יזרמו מים רבים אפילו בירדן היבש שלנו, ומאחר שאויבינו יודעים את כללי המשחק שתוארולעיל, יש להניח שלא ישקטו על שמריהם.
ישראל נתקפה בעשור האחרון ב"מניה-דיפרסיה" של התגוננות כמעט בכל מחיר. כיום מדובר בין היתר בשלוש שכבות של מערכות הגנה של טילים נגד טילים, ש"כיפת ברזל" עומדת בבסיסן ומיועדת להגנה בטווחים קצרים ובינוניים, בשכבה הבאה נמצאת מערכת "שרביט קסמים", שתחומי פעולתה בין עשרות מעטות לעשרות רבות של קילומטרים, וברובד העליון מערכות "חץ" המיועדות להגן מפני טילים בליסטיים אסטרטגיים בעלי טווחים של מאות קילומרים ומעלה. וישנה גם תופעת ה"מקלטיזציה" המואצת. גם כאן ראוי לציין שאין דינו של טיל גראד או אפילו פאג'ר, בעלי ראש קרבי של 30, 50 או 90 ק"ג, כדין טילי סקאד, למשל, בעלי ראש קרבי 300 או 500 ק"ג, ובוודאי לא כדין טילים כבדים יותר.
הגנה חשובה בכל מקרה, אולם יש גם לה מגבלות הולכות וגדלות כפונקציה של תמהיל האיום. נכון הדבר שבכל תרחיש של עימות מקיף יותר מזה שראינו במבצע האחרון, יהיה מרבית האמל"ח שיגיע למקומותינו, אמל"ח מהסוגים שחווינו בעימות זה, אבל הוא יהיה רק "שכבה ראשונה" של אמצעי התקיפה (יחד עם פצמ"רים טילי נ"ט קצרי טווח ועוד) ויתווספו אליו גם טילים כבדים יותר, על כל המשתמע מכך.
במאבק מול מעצמה אזורית כאירן, שלה תעשיה צבאית מפותחת למדי, המתפתחת במהירות רבה, יהיה חלקם היחסי של הטילים הכבדים גדול יותר מכל מה שידענו עד כה (במלחמת המפרץ הראשונה חווינו על קצה המזלג את אפקט החשיפה לטילים כבדים, ובה שוגרו בסה"כ 39 טילים שיותר ממחציתם נפלה בשטחים פתוחים או בים). בשני המקרים – לבנון 2006, ועזה 2012, נקטה ישראל טקטיקה דומה לניטרול הטילים הכבדים – תקיפה מוקדמת שלהם מהאויר וחיסול רובם כבר בשלבים המוקדמים של הלחימה; השאלה עתה היא האם גם בעימות הבא תפעל שיטה דומה?
אחרי ששיבחנו את מערכת "כיפת ברזל" והערכנו בצורה כללית ושטחית למדי את מקומה בתפיסת ההתגוננות של ישראל מפני טרור תלול מסלול, חייבים לציין ש"כיפת ברזל" לא עמדה בעימות הנוכחי בפני האתגרים הקשים ביותר הצפויים לה בעימות נרחב – שתי חזיתות או יותר. חופש הפעולה המוגבל של חמאס בעזה, מספר נקודות השיגור "הסופי" שם, קשיי השינוע של רקטות בין נקודות שיגור קבועות בכדי לקיים רצפי-שיגור רצויים, כמות החימוש שברצועה וחופש הפעולה המוחלט של חא"י שם, קבעו קצבי שיגור בהיקף ממוצע של – 150 עד 160 רקטות ליום לחימה, במשך 8 ימי לחימה ובסה"כ כ-1350 שיגורים מסוגים שונים. קצב זה משקף קצב דומה למה שראינו במלחמת לבנן השניה כ-130 טילים ורקטות ליום ב-32 ימי לחימה, ובסה"כ כ-4000 שיגורים (האומדנים מקורבים).
הדימיון אינו מקרי, ואינו נוגע רק למספרי הטילים שנורו, אלא גם להערכות ולהתארגנות בשטח של ארגוני הטרור, לסוגי האמל"ח, לאופן ההפעלה לכמויות החימוש שבארסנל הארגון התוקף, ואפילו להיקף הטריטוריאלי שכוסה ע"י ירי זה. מעניין לראות שגם מספר האוכלוסין שהיו נתונים תחת אש - למעט האפיזודות הקצרות בגוש דן ואזור ירושלים – היה דומה: כמיליון ורבע נפש! המשמעות המסוכנת של התפתחות זו היא שלמרות העובדה שמדובר באירגוני טרור לא מדינתיים, התאום המבצעי, שיתוף הפעולה והפקת הלקחים הדדית היא מרשימה ומעוררת מחשבה.
מותר להניח שבעימותים עתידיים, במיוחד אם יהיו אלה עימותים סימולטניים ביותר מחזית שיגור אחת, יהיו הנטל על העורף ועל שרותי העורף (שפעלו הפעם טוב בהרבה מאשר ב-2006) גדול יותר ומסובך יותר וכך גם על מערכות התקיפה וההגנה. ככל שיגדל מספר הטילים שישגר האויב, יגדל גם מספר הטילים שתצרוך מערכת "כיפת ברזל" בכדי לשמר רמת הצלחה גבוהה ביירוט הטילים התוקפים. ככל שיהיו הטילים כבדים יותר, תהיה הרגישות ליירוט מוצלח גבוהה יותר. חייבים לקחת בחשבון שלעיתים יורה סוללת "כיפת ברזל" יותר מטיל אחד על-מנת לירט מטרה תוקפת אחת. לפיכך, המבחן האמיתי של "כיפת ברזל" עדיין לפניה, כפי שציינתי בתחילת הדברים, וחשוב להבין היטב את מעלותיה, אבל גם את מגבלותיה.
שיקולים מבצעיים-כלכליים-וטכנולגיים מסוג זה ואחרים עמדו בשעתו ביסוד הויכוח באיזו מערכת הגנה נגד טילים ראולי לישראל להצטייד, וויכוח זה הוכרע בינתיים רק באופן זמני... . ויכוח נוסף באותה סוגיה עוסק בשאלות הדוקטרינריות-מתודלוגיות הקשורות בעקרונות המלחמה (וכיום גם במשחקי מלחמה "מלומדים") הגנה מול התקפה: מה עדיף מבחינת השיקול הבט"לי (ביטחון לאומי) הכולל ומה עדיף למלחמה יעילה בטרור בכלל ובטרור תלול-מסלול בפרט
1.