חסרון עצום, למשל, הוא העובדה שבפריימריז פתוחים אין הבדל בהשפעה בין חבר מפלגה לבין "ארחי-פרחי" רגעי, זמני, חולף ואפילו מניפולטיבי. חבר המפלגה שפעיל בה כל השנה וכל השנים, עושה בה את העבודה "השחורה", הצטרף אליה בכדי לקדם אג'נדה מסויימת, ומייצג אותה במסגרות שונות רואה בה מסגרת התיחסות אידיאולוגית ופוליטית שעימה הוא מזדהה ובה הוא מאמין, נדחק אתה לשולי הבמה בהשפעתו על המפלגה ועל דרכה. ברור שיש בכך נישול חמור של חברי המפלגה מיכולתם לעצב את דרכה את הרכב נבחריה במוסדות הנבחרים הלאומיים ואת התנהלותה הפוליטית – חבלה חמורה באושיות הדמוקרטיה הייצוגית, שמפלגה היא המנגנון היסודי ביותר של הוצאתה לפועל. לחבר המפלגה מחוייבוית רבות כלפיה, הוא גם מממן את פעילותה במיסי החבר שהוא משלם, והעבודה ההתנדבותית שהוא עושה מבטיחה במידה רבה את השרדותה.
ה"ארחי פרחי" (אורח לרגע, אם תרצו), שמצביע למפלגה פעם בארבע שנים או פעם בארבעים שנה! אינו דומה לחבר מפלגה בשום היבט, למעט בזכות הבחירה שיש לו. זכות חשובה מאוד כשלעצמה, אולם בדמוקרטיה ייצוגית היא באה לידי ביטוי דרך מנגנון המפלגות. רוצה הבוחר בזכויות רבות יותר להשפיע, יתכבד, ירשם למפלגה, ישלם מיסים ויהיה לחלק ממנה. ירצה להשפיע עוד יותר, שמורה לו הזכות להיות פעיל, להבחר למוסדות ולהגדיל את משקלו היחסי בה. לכן, אסור של"ארחי פרחי" תהיה השפעה על המפלגה שווה במשקלה לזו של חבר המפלגה הקבוע. בעצם היותו "ארחי פרחי" ולא חבר, קובע הבוחר את מידת השפעתו, והוא עושה כך מבחירה חופשית; ובדרך דמוקרטית מובהקת. בפרימריס פתוחים קיימת איפוא סכנה של פגיעה חמורה בחברי מפלגה, ומכאן במעמדן של המפלגות, תיפקודן השוטף והדמוקרטיה הייצוגית כולה.
חסרון לא פחות חשוב, אבל יותר מעשי ופחות עקרוני-וקונספטואלי, טמון בשאלה עד כמה אנו בנויים כיום לניהול יעיל של מערכת בחירות בסגנון פריימריז פתוחים? ארגון בחירות עפ פריימריז פתוחים מורכב הרבה יותר מן השיטה הקיימת כיום. ביצוען בשיטה ידנית יהיה משימה קשה הרבה יותר, וביצוען בשיטה ממוחשבת, על-רקע התקלות בפריימריז בליכוד ובעבודה ב-2009 ובליכוד אתמול, גם הוא אינו מובטח בשלב זה. כאן יש לנהל קהל של למעלה מ-5 מיליון בוחרים, ולא חמישים או שבעים אלף. ככל ששיטת הצבעה "מתוחכמת" יותר, קשיי שפה והבנה פותחים בה פתח לזיופים, טעויות ודילים מסוגים חדשים, שבהם מרכזי הכובד עוברים לגורמים משפחתיים, שבטיים, סקטוריאליים ואינטרסנטים. היכולת לחשוף אותם קטנה, משום שהם מתנהלים בחוגים קטנים יותר וסגרים יותר.
גם הצבעה ממוחשבת בפריימריז פתוחים אינה חפה מחלק מהקשיים הנ"ל, וכפי שראינו גם תקינות מערכות המיחשוב עדיין אינן מובנות מאליהן. מעבר מ-50 או מאה אלף בוחרים ל-5 מיליון, מגדילה את סיבוך המערכות והתמיכה הדרושה בהן בשניים או שלושה סדרי גודל. אם נוסיף לכך את העובדה שאזרחים רבים, בין אם מטעמי גיל ובין אם בשל קשיי שפה ומיומנות, יתקשו להשתמש באמצעים הממוחשבים שימוש נכון ועצמאי ככל שהמטלות שידרשו להן יהיו מורכבות יותר, "הסכנה" לתקינות הדמוקרטית של ההליך כולו גדלה משמעותית. למצער, אין היא נופלת מסכנות הדילים של
חיים כץ, התנועה הקיבוצית, הבדואים, או חברת החשמל...
מכשלה נוספת בשיטת הפריימריז הפתוחים נגזרת מהשאלה את מי בסופו של דבר ייצגו נבחרי מפלגה לכנסת, שנבחרו אקראית ע"י מספר מועט יחסית של חברי מפלגה, מספר גדול יותר של אוהדים קבועים ומספר גדול הרבה יותר של מצביעים מזדמנים וחולפים? האם באופן זה אנו מחזקים את הזיקה בין הבוחר לנבחר או להפך? האם איננו מחלישים באופן זה את הכרתם של הנבחרים שהם נציגי מפלגה בעלת השקפת-עולם מוגדרת, וחובתם בתפקיד אליו נבחרו היא לחתור להוציא לפועל מדיניות שנגזרת מהשקפה זו? במילים אחרות: האם איננו מזנים את הדמוקרטיה בכך שמפלגות הופכות מנציגות של קבוצות אידיאולוגיות יציבות לנציגות של התאגדויות אד-הוק קוניוקטורליות, מניפולטיביות ואינטרסנטיות, שתקשורת חזקה ומתלהמת, כסף ושטיפות מוח הם סם החיים של התנהלותן?