לפני מספר ימים העליתי בפוסט אישי שלי את השאלה והתמיהה מדוע לנוכח גילויי השמחה ההזויים בכיכר המרכזית בעזה ושלהוב היצרים שעל גבול הטירוף, בנאומי ההסתה של בכירי החמאס, לא ניתן היה פשוט להוריד את השלטר.
ההישג של מעשה זה, לו בוצע, היה כפול. ראשית, מי יכול לשמוח בחושך? שנית, הרי זו הזדמנות פז לזכות את אותם בכירים בהלבנת פנים שראויה לה במיוחד החשכה.
אלא שלהפתעתי הגדולה התברר שדווקא היועץ המשפטי לממשלה
יהודה וינשטיין טירפד יוזמה כזו בטענה שהיא תהווה צעד לא
הומניטרי... כך על-פי דיווחו של העיתונאי יהודה יפרח.
מסתבר כי במסגרת חוג בית שערך ח"כ
זאב אלקין בבית אל, חשף יו"ר הקואליציה כי בשבוע האחרון למלחמה, אכן נעשו מאמצים לניתוק החשמל לעזה, מאמצים שטורפדו בסופו של דבר.
כשהעליתי טענה כזו בפייסבוק, טענה כנגדי אחת הגולשות כי אכן פעולה כזו היא בלתי הומנית והזכירה את בתי החולים והמחלקות ליולדות ולפגים. ויכוחים כאלה הם לזרה לכל שוחר אמת, הן בשל ההתחסדות שבה הם נגועים והן משום שהכותבים והמתנגדים (כולל היועץ המשפטי). פשוט אינם בקיאים בעובדות. ובכן הצלב האדום צייד מזמן את בתי החולים בגנרטורים לשעת חירום. בתחום זה לפחות לא היה בניתוק זרם החשמל (לפחות לשעות ההילולה הנ"ל), משום פעולה אנטי הומניטרית בבתי החולים בעזה. ובכלל מדוע הפנו שאלה כזו אל היועץ המשפטי לממשלה? - הממשלה, ביוזמתה הייתה חייבת, דווקא מטעמים הומניטריים, להוריד באחת את השלטר, ולצמצם בכך, ככל שאפשר, את הקלות הבלתי נסבלת של יצור ושיגור טילים אל מרחבי ישראל. במגמה לפגוע כאוכלוסיה האזרחית.
הבחירות בליכוד והתקשורת החברתית
סיום הבחירות בליכוד, היווה האות לחגיגת הפרשנים. כל אחד משים עצמו לבקי ויודע כל... הנימה הכללית היא שהליכוד פנה ימינה. מדוע? משום שנשמטו שלושה חברים שהיו בבחינת "מגדלורים" של דמוקרטיה, שלטון החוק ועוד סיסמאות כמו "חיזוק מעמדו של בית המשפט העליון".
יש בתקשורת מקהלה שרובה ככולה מורכבת מאנשי שמאל, החוגגת עתה. משהו בנוסח: "אמרנו לכם! זה פרצופו האמיתי של הליכוד".
חבורה זו טורחת מזה שנים לעשות דה - לגיטימציה למפלגת השלטון (גם כשהיו בה שלושת החברים הנזכרים). שליטתה בתקשורת הכתובה והאלקטרונית כמעט מוחלטת. אין טעם לחזור שוב על כל אותם דוגמאות מהתבטאויות, אמרי שפר וכותרות, שעוררו, כל אחד ואחת בשעתו, זעם בציבור. הבעיה היא שלזעם זה לא ניתן ביטוי. לא ניתן לו אפיק לגיטימי תקשורתי. כאשר אחד העיתונאים כתב (גם בכותרת) על אפרטהייד בישראל, הוא קומם עליו חלק מקוראיו, במחשבותיהם לפחות, אבל האפיק היחידי בו ניתן להם לעשות בו שימוש, כדי לבטא את כעסם, היה בשיחותיהם עם חברים על הפוטלים בסלון בימי שישי, ותו לא... לזעם על האמירה הזו אין מוצא במישור הפובליציסטי. אף עיתון ובוודאי לא מאלה המיועדים "לאנשים חושבים", ידפיס התבטאות כזו, גם לא במדורי הדעות. בתקשורת החברתית לעומת זאת יש דיון שוטף וערני, על הכול.
בשל התהליך האמור וכתוצאה מהקולקטיביות הרעיונית שאנשי התקשורת מהשמאל כפו עליה, הפכה התקשורת החברתית, לשסתום לחץ המבטא מציאות תקשורתית חדשה, חיה ותוססת. מי שמגיע לשם חש שהוא מצוי פתאום במקום פתוח לרווחה. יש אוויר כמלוא הריאות...
גם את הבחירות בליכוד יש לראות על-רקע זה וכך גם יש לראות את המקהלה התקשורתית שקמה כאיש אחד (כמעט) והיא מקוננת מרה על הליכוד שנעקף מימין.
לא ניתן כיום להחזיר את הגלגל אחורנית. התקשורת החברתית עולה וגם תמשיך ותעלה כפורחת. התקשורת המודפסת והאלקטרונית נכלאה במדרון, והיא נעה כלפי מטה. הפעם ניתן ביטוי לתהליך זה בבחירות בליכוד. הוא יפקוד גם תחומים אחרים בחיינו. מכאן מפח הנפש של המבקרים וה"דאגה" למעמדו של בית המשפט העליון. כבר שנים שפסקי דין שונים "נטחנים" במדיה החברתית עד דק. לא ניתן למנוע את התהליך הדמוקרטי הזה אלא לגופו של עניין שיתבטא בפסקי הדין עצמם ויפה שעה אחת קודם.