המורשת הציונית דנה את חג החנוכה - כמו שאר מועדי ישראל, לסמל את מה שהייתה הציונות רוצה לראות בחג זה: לאומיות. למעשה החג הזה הוא ההיפך מ"חג לאומי" לשמו. הנס מתבטא אך ורק בזכירת נס פח השמן ולא בניצחון הצבאי כשלעצמו. הניצחון - של "מעטים נגד רבים", הינו נזכר רק בזכות טיהור בית המקדש מהעבודה הזרה ההלניסטית שהכניסו ההלניסטים הסורים אליו. כל המרד נערך אך ורק לעצמאות דתית ולראיה יהודה המכבי נפל בקרב אמאוס נגד המצביא ההלניסטי ליסיאס אך את חכמי ישראל זה כבר לא עניין ויום החג המקורי גם לא בוטל.
נהפוך הוא, חכמי ישראל לחמו ויצאו נגד ה"מורשת החשמונאית" שהמשיכה את המרד מעבר לטיהור בית המקדש. הפרושים התנגדו להמשך הלחימה של יהודה המכבי לעצמאות מדינית ולכריתת הברית שלו עם רומי וצפו ברוח קודשם שברית זו היא "תחילת הקץ" על עבודת ה' בבית המקדש וכך אומנם אירע, לגודל כאבינו. הפרושים לחמו גם בשאר צאצאי החשמונאים ודרשו מהם להסיר את שני הכתרים - כהונה וגם מלוכה. במיוחד היה הקרב הגדול של הפרושים נגד אלכסנדר ינאי - במשך 25 שנה. כשעמד פומפיוס הרומאי בשערי א"י באה משלחת חכמי ישראל וביקשה ממנו לא להמליך איש מבין הורקנוס ואריסטובלוס - בני אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון, אלא להכפיף את יהודה לשלטון רומי עם עצמאות דתית בלבד שבראשה יעמדו חכמי ישראל.
ולכן לא פלא שבתלמוד לא הוענקה לחג החנוכה - למרות עליונותו הרוחנית על פני שאר החגים, מסכת לימוד בפני עצמה (כמו מסכתות "ראש השנה", "יום הכיפורים", "סוכה", "שבועות", "מגילה"- לימי הפורים, "פסחים"- לפסח ו"מועד קטן") אלא שלושה עמודים בלבד ב"מסכת שבת" וזאת משום שהמשך השושלת החשמונאית ומלחמותיה לא היו לרוחם של חכמי ישראל לדורותיהם.
זהו חג החגים היהודי, שאילו לא היו קמים החשמונאים להתקומם במרד דתי - אזי, העם היהודי לא היה קיים היום בעוד שאיבוד עצמאותו לימים לא מחקה את היהדות ואת היהודים. בזכות חגיגת חג זה אנו זוכים לחוג את שאר החגים.
עד כמה נקעה נפשם של חכמי ישראל - גם בדורות האחרונים, משרבוב ה"לאומיות" הציונית בשמו של החג ניתן ללמוד ממקרה שאירע בראשית המאה ה-20. אליעזר בן יהודה קרא למרד בשלטון הטורקי בא"י ותלה את דמיונו למרד במרד החשמונאים. רבני הישוב דאז - שהיה רוב רובו דתי, הגאונים ה"ישא ברכה" הספרדי (הרב אלישר - ה"ראשון לציון" דאז) והרב האשכנזי שמואל סלנט מסרו את בן יהודה לשולטן הטורקי בעוון "מרידה במלכות".