במציאות גאופוליטית חמורה יותר מהיום, הכריז ראש הממשלה
דוד בן-גוריון על הקמת המדינה,
סיפח את ירושלים והכריז עליה כבירת ישראל, סירב לסגת מהשטחים "שנכבשו ב-1948" והודיע לשגריר האמריקני ש"איומים לא ישפיעו על מדיניות ישראל", למרות אמברגו צבאי אמריקני ואיומים בסנקציות כלכליות.
רה"מ אשכול פתח במלחמת מנע ב-1967, איחד את ירושלים והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק" בירושלים למרות לחץ ברוטלי אמריקני ובינלאומי. רה"מ
גולדה מאיר הורתה להקים את שכונות גילה, רמות והגבעה הצרפתית המאכלסות כ-100,000 איש בתגובה לתביעת ארה"ב והעולם לחלק את ירושלים ולסגת לקווי 1967. רה"מ בגין הפציץ את הכור הגרעיני בעירק ואת מפקדות אש"פ בלבנון, הקים התנחלויות, החיל את החוק הישראלי ברמת הגולן ודחה באגרסיביות את "תוכנית רייגן", למרות אמברגו צבאי אמריקני, השעיית אספקת מטוסי אפ-15 ורכש אמריקני מישראל, ביטול שיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל ומסע הכפשות אמריקני ובינלאומי.
בגין גער בשגריר האמריקני וטען: "
איננו רפובליקת בננות... עם ישראל התקיים 3,700 שנים ללא שיתוף פעולה עם ארה"ב ויתקיים עוד 3,700 ללא שיתוף פעולה."
רה"מ שמיר הכריז שלא יניח לארה"ב להכתיב לישראל את צרכיה הביטחוניים והרחיב את ההתנחלויות. למרות ועקב זאת הצליח לשדרג את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב לממדים חסרי-תקדים - חרף התנגדות הנשיא בוש - וגייס את ארה"ב לצמצום דרמטי של נשירת יהודי ברה"מ.
עד 1993 הבינו ראשי הממשלה שארה"ב מעדיפה בעלת ברית שאיננה "שק חבטות", ושיחסי ישראל-ארה"ב סבים על ציר של
ערכים ואינטרסים אזוריים וגלובליים משותפים, החורגים מעבר לסכסוך הערבי-ישראלי. הם הבינו שסירוב להקריב אינטרסים ארוכי-טווח על מזבח נוחיות קצרת-טווח משדרג את תדמית ההרתעה של ישראל ואת מעמדה האסטרטגי.
מ-1993 חל מהפך בהתנהלות ראשי הממשלה ששכנע את
מחמוד עבאס שהוא יכול להפר את "
הסכם אוסלו" ואף לצאת נשכר. ב-1993 יבאה ישראל וחימשה כ-60,000 טרוריסטים פלשתינים מסודן, תימן, עירק, ירדן, סוריה, לבנון, לוב ותוניסיה, העניקה להם את עזה ו-40% מיו"ש. התגובה הפלשתינית הייתה צפויה: חינוך לשנאה, הסתה, טרור והפרת-הסכמים חסרי תקדים. ככל שמדיניות ישראל רופסת יותר, כן גוברת העזת ותוקפנות הפלשתינים. לדוגמא, כ-2,000 ישראלים נרצחו בידי הטרור הפלשתיני (במיוחד אש"פ) מאז אוסלו, לעומת 250 שנרצחו מ-1978 עד אוסלו. בשנת 2000 הציע רה"מ ברק לסגת לקווי 1967, נסוג בבהלה מלבנון והביא לאינתיפאדה השנייה. ב-2005 עקר רה"מ שרון 25 התנחלויות ביו"ש ובעזה והביא למתקפת טילים חסרת-תקדים מעזה. אוזלת-יד נוכח התעצמות מאגר הטילים בעזה מ-2009 עד 2012 החמירה את מתקפת הטילים מעזה.
ההיסטוריה של מחמוד עבאס מוכיחה שאינו מוטרד מגודלה - אלא מקיומה - של המדינה היהודית.
על ראש הממשלה
בנימין נתניהו להחזיר עטרה ליושנה ולהתמקד בנושא הנהנה מתמיכה רחבה בישראל ובארה"ב, ירושלים: שדרוג דרמטי של תשתיות התחבורה, תעסוקה ודיור בירושלים, המהווה תנאי למהפך דרמטי ממאזן-הגירה-שלילי יהודי למאזן-הגירה-חיובי, ומותנה בהרחבה דרמטית של השטח המוניציפאלי מגוש עציון ונוקדים בדרום, עד ים המלח במזרח, הר בעל חצור בצפון מזרח וקירית ספר בצפון מערב. בנוסף, יש להחיל את החוק הישראלי על אזור C ולאמץ את דוח
אדמונד לוי, שופט בית המשפט העליון לשעבר, המאשר שלפי החוק הבינלאומי יו"ש אינו "שטח כבוש", שלישראל תביעה סבירה לריבונות ביו"ש ושההתנחלויות חוקיות.
האם ראש הממשלה ישרש - או ישריש - את מורשת טרום-אוסלו?