הידיעות השכיחות על כך שמורה נפגעה נפשית מהטרדת תועבה של תלמיד וכיצד ביה"ס ו"משרד החינוך" לא רק שעוברים לסדר היום אלא מציעים למורה להתייחס להטרדה כמחמאה (!), אינן חדשות עבורי. גם ידיעות זוועתיות אחרות כמו גילויה של מורת ביה"ס כספקית שירותי סדום בשעותייה ה"פנויות",כבר איננה מפתיעה אותו. אולרים , סכינים ושאר כלי משחית הפכו בידי התלמידים לנשק עובר לסוחר בבתי הספר בצד הסמים, ההטרדות והאונסים. זהו החינוך שאברהם אבינו הצביע עליו במשפט "אם אין במקום יראת אלוקים והרגוני". ברוך ה' , ילדינו אינם חלק ממערכת רקובה זו - שתלמידיה ומוריה , הם קורבנות ריקנות ובלבול רעיוניים עד כדי פיקוח נפש ממש.
כופים ערכים קלוקלים
אבל מה שמרגיז אותי באמת היא החוצפה של בוגרי מערכת זו - כשהם מגיעים לתפקידים פוליטיים רמים, לנסות ולחייב את אוכלוסיות נקיות מאלימות, מתועבות ומריקנות לאמץ את הדרך הקלוקלת רק משום שהרוע והגועל הם השליטים במדינה ואם הרוב כזה אז כולם צריכים להיות כאלה.
לא יתכן שלמישהו יהיו תכנים מכובדים אך תוצאת ההתנהגות תהיה שלילת ולא יתכן שלמישהו יהיו תכנים שלילים ותוצאת התנהגותו תהיה חיובית. אי לכך ובהתאם לזאת הרי שלי לפחות ברור שאם החינוך הממלכתי (ואף ה"ממלכתי דתי") מצמיח תופעות שכיחות כמו אלימות, איומים בנפש על מורים ועוד מיני מרעין בישין הרי שכל היסוד רקוב ושערכי הבסיס החילוניים יותר מחולים.
מנגד כשאני מביט בתוצאות החינוך החרדי הרי שמחוץ ליוצאים מהכלל מדובר בילדים וילדות שלווים שבגרו ואין בעורקיהם סמים, אין בגופם קעקועים ומורה שמגיע לשם אינו חושש לחייו או ל"נכות נפשית". כמו-כן הרי שלמורים שם אין "עיסוקים צדדיים" שמחלה נפשית וסטיות בצידם. אי לכך אני גם מבין הגיונית שהתכנים והערכים המנחים את החינוך שם הם לא רק טובים אלא יותר ממוצקים לדורי דורות ומיד אח"כ בונים משפחה לתפארת.
ואז אני באמת לא מבין מאין יש ל"שרי החינוך" החילוניים את החוצפה לבוא ממערכת חינוכית רקובה, לדרוש ולהכריח ממש את מערכת החינוך התורתית הבריאה והמוצקה לאמץ את הערכים הקלוקלים שמביאים יום יומית "נכות נפשית" וכו' למאות אלפי אומללים?! כיצד יש את העוז ל"שרי החינוך" וה"תרבות" הישראלים לקרא לתכנים הקלוקלים שלהם "חינוך" ולכפותם במסגרת שמות צוף כ"תוכנית הליב"ה" למשל?! ההסבר היחידי שאני יכול למצוא לתופעה זו הוא בבחינת רצון הממסד החילוני לקיים "מצוות" "תמות נפשי עם פלישתים".
ולסיום אביא דוגמה ממדינה מערבית מתוקנת שלראשי החינוך שלה היה את העוז להודות כי הם אינם הטובים ביותר ולכן הם אינם כופים את שיטתם על טובים מהם, למרות כוחם הפוליטי הבלעדי ממש. לפני כעשרים שנה ניסה משרד החינוך הבריטי לאלץ את החינוך היהודי התורתי לאמץ את כל לימודי החובה הבריטיים.
הרבנים החרדים לא אמרו נואש ופרשו לפני הבריטים את התוצאות המעשיות של שתי שיטות החינוך. בסיום פריסה זו הוכח לבריטים כי מכל החינוך שלהם - עם התכנים ה"מודרניים" ושיטות ה"חינוך המתקדמות", הרי שאחוזים גבוהים מבוגרי חינוך זה יצאו לתרבות רעה של פשע, אלכוהוליזם וסמים ואילו בוגרי החינוך החרדי - על שיטותיו ה"ישנות" וה"אנכרוניסטיות", הפכו לאזרחים מעולים, הקימו משפחות נהדרות ומשמשים גאוות הממלכה המאוחדת. הבריטים לא רק שלא נעלבו מההוכחות הללו אלא הודו באמת והסירו את בקשתם לשינוי התכנים בחינוך היהודי - חרדי.
זהו כל ההבדל ה"קטן" בין בריטניה הגדולה והנוכרית לישראל הקטנה והחילונית.