לכל חג יהודי יש מגילה משלו בתנ"ך, המבארת, מפרשת ומסבירה את מהותו ואת ייחוסו לחיים. רק חג החנוכה הוא שנותר "מסכן", ללא מגילה בכתבי הקודש, וללא אזכור לשמו בתלמוד.
בתלמוד מצויים, אומנם, רק קטעים ספורים על דבר קיומו של החג, אבל גם הם משתייכים יותר להלכות החנוכה ומתייחסים רק לנרות שמדליקים מאשר לחג החשמונאים עצמו.
בהיעדר מגילה משלו בתנ"ך, בולטת במיוחד הפלייתו של חג החנוכה לעומת חג הפורים, שגיבוריו זכו לא רק למגילה משלהם בספר הספרים, אלא אפילו גם למסכת שלמה בתלמוד.
יתר על כן: לא זו בלבד שמרובות המצוות לחג הפורים, אלא שמצויות ביניהן גם כאלה שאין דומה להן בהטעמת חשיבותן בין מצוותיהם של שאר החגים, וזאת על-אף שחגים אלה הם מן התורה.
חג מקופח
כאן המקום להזכיר שבדין הוא שכל מצוות התורה נדחות הן מפני קריאת מגילה - כמו, למשל, שולחן ערוך והלכות-מגילה. זאת ועוד: כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים להיבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, הקיימת כחמישה חומשי וכתורה שבעל-פה - קרי תלמוד ירושלמי, מגילה, פרק א', הלכה א'.
כנגד כל אלה מצטייר החנוכה כחג מקופח. לא רק שכל עניינו הצטמצם בסיפור בן ארבע שורות על איזשהו פח שמן בספרות התלמוד, אלא שבית החשמונאים ומעשיהם לא זכו בכלל בתלמוד להערכה הולמת כלשהי.
ללא כבוד
את החיסרון הזה מייחסים החוקרים לעובדה ההיסטורית שספרות התלמוד נכתבה למעשה על-ידי הפרושים, בעוד שרוב רובה של מלכות בית החשמונאים נטתה אחר הצדוקים ובתור שכזו נאלצה בהכרח להתנגש עם יריביה הפרושים.
בתוך כך נשאלת השאלה מדוע בכלל נטו החשמונאים אחר הצדוקים ובמה נפלו, בעצם, בני-בניהם של גיבורי בית החשמונאים מבני-בניו של דוד, שעבדו אלוהים אחרים? שהרי כתבי הקודש דווקא מאריכים בסיפורים עליהם וגם בעלי התלמוד מרבים לעטרם באגדותיהם. ואם, אומנם, חטאו בני החשמונאים - במה חטאו מתיתיהו ובניו? אחרי ככלות הכל הרי אלה נחשבו ל"טהורים, צדיקים ועוסקים בתורה", אז מדוע פוסחים עליהם בעלי התלמוד בשתיקה?
ללא אזכור
אין להתעלם מכך שדווקא מתיתיהו ובניו - ובעיקר הם - היו גיבורי-חנוכה האמיתיים, ובכל זאת, למרות שהיו אדירי-מעש מאין כמותם בדברי ימינו - הם נדחו מלהיות מוזכרים בכתבי הקודש והושתקו גם בתלמוד. לעומתם, זכו דווקא גיבורי-פורים חדלי המעש שמעשיהם יקודשו בכתבי הקודש ואף נדרשו בתלמוד, שהוא ספרות הפרושים. יתר על כן: אף-על-פי שגיבורי פורים "לא הגידו את עמם ואת מולדתם" - הם זכו לכך ששמותיהם ייזכרו לטובה. זאת בשעה שגיבורי-חנוכה, על-אף שמתו מות-גיבורים, דווקא לשם עמם ומולדתם, לא זכו לכבוד הזה.
ייחוס אבות
הפתרון לתופעה המוזרה הזאת נעוץ בקרע הגדול שבין הצדוקים והפרושים - שתי המפלגות הגדולות שהיו בישראל - ותוצאותיו ניכרות היטב בחיי החברה של אז. הדעת נותנת שלו השכילו הגיבורים המכבים, לאחר פעולותיהם הכבירות למען האומה ותורתה, לעבור מן העולם בלא להשאיר כל שריד אחריהם - יש להניח שזיכרונם היה אז נותר כקדוש ויקר במידה שווה בלב כל חלקי האומה.
אלא שהאמת היא שהמכבים הנחילו לעמם "גזע" שלם של צאצאים בעלי תביעות כלפי הציבור, שהחובה למלא אחריהן לא הייתה מיוסדת על ערכם של אותם צאצאים, אלא על ייחוס-אבות בלבד.