השיח הציבורי והתקשורתי בישראל לוקה בשקרים שונים המאומצים על ידו ללא בדיקה. אחד מהם הוא "הגוש" בהקשר של המערכת הפוליטית שמימין לליכוד. הכל יודעים שמדובר באוסף מפלגות שמאל הנוגסות זו בזו, אבל עובדה זו אינה מפריעה לפרשנים תומכי "הגוש" ולראשי פלגי "הגוש" להתקרא "גוש מרכז-שמאל". כינוי שגוי ומטעה זה ממשיך לככב גם כאשר
אהוד אולמרט ו
ציפי לבני, אדריכלי מחדל "ההינתקות", מאגפים את מרצ משמאל, ועל כן אינם יכולים להיחשב מרכז ואינם יכולים לנגוס בליכוד.
"גוש" אחר הקיים בעולמנו הוא האיחוד האירופי, שמאז היווסדו מספר המדינות בו הולך ותופח, עם התפרקותן של ברית המועצות, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ועם הלחצים הגוברים להשתחררות ארץ הבאסקים משלטון צרפת וספרד, לפרישת קטלוניה מספרד וסקוטלנד מבריטניה, וכמובן לחלוקת בלגיה ל-2 מדינות ל-2 עמים. חלק מהתהליכים הללו עשויים להבשיל ולהתגשם עוד לפני שחלילה תוקם מדינה ערבית בלב ארץ ישראל.
תהליך נוסף המאיים על "גוש" זה הוא הכיבוש הזוחל בהתמדה של חלק ממדינות אירופה על-ידי מהגרים מוסלמים. אבל, תהליכים אלה אינם מפריעים ל"גוש" האירופי, ובעיקר למדינות בו שהן בעלות עבר קולוניאליסטי מפוקפק, לנזוף בישראל על תוכניות בנייה בבירתה, ירושלים. למעשה מתייצבות מדינות אלה - חלקן ממניעים אנטישמיים וחלקן ממניעים תבוסתניים (ע"ע מינכן 1938) - לשמאלו של מכחיש השואה מרמאללה, אבו-מאזן, ובמלים אחרות, לשמאלם של הטרוריסטים "הטובים" מהארגון לשחרור פלשתין כולה.
אין פלא שבדיוק באותו יום שבו מה שהעסיק את "הגוש" האירופי היה דווקא בניינה של ישראל וצעדי ההתגוננות שלה מפני הכובש הערבי (וזהו הכובש האמיתי בארץ ישראל), דווקא באותו יום הוענק לצבועים האירופים פרס נובל ל... שלום, אותו פרס שאיבד כל ערך מאז הוענק לגדול הטרוריסטים,
יאסר ערפאת.
אבל, מה לנו כי נלין על האירופים השוגים בקריאת המציאות, החושבים כי עם ישראל הוא כובש בארצו, הדוגלים במצעד האיוולת של "פתרון" שתי המדינות, המבחינים בין טרוריסטים "טובים" ו"רעים", והמונעים מישראל להכות באלה ו/או באלה - אם גם בקרבנו, בקרב "גוש" השמאל נשמעים שוב ושוב אותם קולות ואותם שקרים.
מדובר בשמעון פרס, האיש שהביא ארצה את בקבוק הרעל של אוסלו, שמזהיר מפני החמאס, אבל ממשיך להאיץ בישראל לשתות מהרעל שהביא, בניגוד לדעתה של הממשלה הנבחרת והמוסמכת.
מדובר בציפי לבני, שהקימה את "התאונה" ("התנועה") האישית שלה, שאמורה להתבסס על "הניסיון" המדיני של מי שהביאה על ישראל את תהליך אוסלופוליס (אוסלו+אנאפוליס), ושכל הצעדים המדיניים שלה מתבססים על אמירת הן ללוחצים מבית ומחוץ. זה המירשם שלה נגד בידוד מדיני! למעשה לבני השאירה אחריה אדמה חרוכה במדיניות החוץ של ישראל.
במציאות שנוצרה אין ל
בנימין נתניהו ברירה אלא לנפץ אחת ולתמיד את השקר המקשר בין מדינה פלשתינית לבין שלום. שני אלה הם דבר והיפוכו, ומי שדוגל במדינה ערבית ממערב לירדן - יהיה זה ישראל, ערבי, אירופי, או אמריקני - מרחיק את השלום. כל עוד נתניהו ימשיך לדקלם את איוולת "פתרון" שתי המדינות הוא הופך את עצמו לשותף לגושים ולשקר הנ"ל.