האם ישנן פעולות שאדם אינו אוטונומי לבחור בהן כאשר מדובר בו עצמו, או בדברים הנעשים לאור בקשת מישהו אחר לעשות לו? לאדם מאמין התשובה ברורה מאליה. מעצם קבלת עול מלכות שמים עליו הוא מקבל על עצמו לעשות את מה שהקב"ה קידש אותנו במצוותיו וציווה אותנו. לפיכך יש לו רשימה ארוכה של ציוויים קטגוריים שהוא נמנע מלעשותם.
לעומת זאת, החברה הלא-מאמינה מסתבכת בשאלה זו פעמים רבות, שכן הגדרת היסוד של החילון היא העמדת האדם במרכז, וקביעתו כאמת המידה היחידה המכריעה בשאלות מוסריות. הרעיון המוסרי היסודי כי מותר לאדם לעשות את שהוא רוצה כל עוד מעשיו אינם פוגעים באחרים קונה לו שביתה. קביעה זו הולכת ונעשית מזוהה עם אחת המוטציות שלה, והיא ההכרה המוחלטת באוטונומיה של החולה להכריע בכל דבר הקשור בו, כולל קולות הולכים וגוברים למתן אוטונומיה לרופא לבצע פעולות של הריגה לאחר בקשה אוטונומית של החולה הסובל בייסוריו.
רעיון האוטונומיה של החולה והבחירה שלו להסכים או לסרב לטיפול רפואי הוא רעיון נכון ומוסרי. הבעלות של אדם על בחירותיו היא חלק מהתפיסה הרואה את חירותו של האדם כאחד מיסודות הקיום. גם בין פוסקי ההלכה אנו מוצאים רגישות רבה יותר לאוטונומיה זו, כולל הסירוב הפסיבי לקבל טיפול רפואי. אולם "אין לך דבר שאין הקיצוניות מזיקתו" (הראי"ה). נתינת מקום לעיקרון אחד המשתלט על כל הקיום המוסרי היא הסכנה הגדולה יותר שיש למוסר עצמו. התייחסות חיובית לרצח שאדם מבצע באדם אחר היא חציית הגבולות.
שכן מדובר בשני מהלכים חמורים. המהלך הראשון הוא עצם העובדה שהיחס לחיים כאל עיקרון-על של הקיום - "שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" - הופר. החיים הופכים למשאב שסוחרים בו, ושלגביהם מחליטים החלטות המניחות שמדובר במשאב שניתן לסחור בו. גם לו לא היו כל תוצאות לוואי אחרות למהלך הזה, שבירת היחס המיוחד והנשגב לחיים מופרת כל אימת שהחברה מקבלת מציאות של רצח. היחס הנשגב והנאצל לחיים עצמם סופג מכה אנושה.
המהלך השני הוא תוצאות הלוואי של אווירה ציבורית שכזו. מרגע זה ואילך החברה מתירה למעשה ללחוץ על מי שייסוריו גורמים סבל לסביבתו, או שלסביבתו יש רצון מהיר לקבל את ירושתו, שישלח יד בנפשו. לא זו בלבד, אלא שכל היחס לייסורים ולכאב מתהפך: הסובל הופך לנאשם, שהרי ביכולתו להימנע מהסבל ולשלוח יד בנפשו - והוא לא עושה זאת. את מקומן של החמלה, של השותפות, של הארת הפנים ושל התמיכה תופסות כאן הבחירה, ההאשמה והאחריות האישית של אדם לייסוריו. בשל כך, גם בתפיסת עולם שמעמידה את האדם במרכז צומחת הסתייגות חזקה מהידרדרות לפעולות אקטיביות לקיצור חיים. ישנה הבנה כי מכאן ועד שלילת החיים מפגים, מפגועים קשה ומאלה שהעולם לא האיר להם את פניו - הדרך קרובה מאוד. קרובה מדי.
בימים קדומים נהגו לקבור את המתאבד מחוץ לגדר. בפרקטיקה ההלכתית כמעט אין נוהגים כך עוד. הנימוקים הם אומנם נימוקים פורמליים (אפשר שהמתאבד התחרט על מעשיו בין הביצוע ובין המוות), אך נראה כי נימוקים אלה אכן מלמדים על הטמעת הרעיון שאין אנו יכולים לדון אחרים שהידרדרו בכאבם למקום שאליו הגיעו. אולם הקבורה הזו מלמדת אותנו על האחריות הציבורית שצריכה להיות מוטלת עלינו גם כיום ביחס למעשים הקשים האלה.
בראש ובראשונה צריך להפסיק עם מכבסת המילים. לא "המתת חסד", ביטוי שנתפס כמבטא חמלה, חסד ורחמים, אלא "רצח במגמה לקצר ימי חולה". זהו הביטוי המתאר את המשמעות המדויקת של הפעולה. מעבר לזה, העיסוק במקרי רצח כאלו צריך להיות מלווה במנגינה שרואה במעשה מעשה חמור ולא התנהגות הראויה להערכה חיובית.
אולם עיקר העיקרים הוא העצמת האווירה הציבורית של קדושת החיים והזהירות מפגיעה בהם, החמלה והחסד, ההתמודדות והיצירה מתוך הכאב, והעולם הכולל שבו היחס לכל גילויי החיים - היפים והמייסרים - אחד הוא: חיים מעצם מהותם הם חיים ראויים. עלינו להיות חברת חיים ולא חברת נוטלי חיים.