בעקבות דברי פרופ' נדים רוחאנא,
מעריב-דעות "עושים טובה לישראל", 27.12.12:
פרופ' רוחאנא צריך היה לדעת שאי-אפשר לרבע את המעגל, כשם שאי-אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו בעת ובעונה אחת. לערביי ישראל הוצעה אזרחות ביוזמת מדינת ישראל, כפי שהוא עצמו מציין, והם קיבלו אותה על בסיס אישי, כמו כל אזרחי ישראל, על-פי החלטה חופשית שלהם. איש לא כפה עליהם את קבלת האזרחות. במסגרת החוק הקיים בישראל, הם רשאים לעשות שימוש בזכותם האזרחית לפי שיקול דעתם.
השתתפות בבחירות אינה חובה חוקית בישראל, ולכן אם יחליטו לא להשתתף בבחירות מרצונם החופשי - זו זכותם. מאידך, השתתפות בבחירות היא חובה נורמטיבית אזרחית, ומי שבוחר לא למלא חובה זו אינו צפוי לעונש שיקצב לו ע"י בית משפט, אבל צפוי בהחלט לשינוי יחס מצד אזרחים רבים אחרים על "פרישתו מן הציבור" לצרכי הפגנה פוליטית. יתר-על-כן, אם ימנעו ערביי ישראל מהשתתפות בבחירות על בסיס קיבוצי ומאורגן, יהיה בכך כדי הכרזת מרי אזרחי כנגד המדינה, ועל המדינה יהיה להחליט לנוכח גישה כזו, אם ראויים הם עדיין לאזרות בה.
הנחה הנובעת מכלל הצגת הטיעון של רוחאנא היא שלערבים מותר הכל, וליהודים מותר אך ורק לקבל את שגיונותיהם ולומר "אמן" - הוא טועה.
אירועים רבים, ברובם לא טובים ולא נוחים לערבים אירעו באזורנו בגלל גישתם האלימה והמתגרה של הערבים, כפי שהנהגו במדינה היהודית מאז הוחלט על הקמתה (מאי 1948) וגם קודם לכן. אם יחזרו אליה, יניחו את היסוד לתגובה ישראלית הולמת, שהיא גם צודקת וגם בלתי נמנעת. דווקא הדחתה של ח"כ זועבי מן הכנסת עשויה למנוע הדרדרות כזו, ולכן צריך לקוות שבית המשפט העליון ינהג לשם שינוי כבית משפט ישראלי, ולא כמכשיר בינלאומי לניגוח המדינה היהודית המתגוננת.
מדינת ישראל, לאחר שהשתחררה מפסיכוזת הכשל של השמאל במלחמת יום הכיפורים בכל תחומי החיים - כשל אמיתי וכשלים מדומים - משתחררת בשנים האחרונות ממנו. וכבר הפנימה את ההשלכות השליליות של מלחמת ההתשה הטרוריסטית שמנהלים נגדה הערבים מאז אמצע שנות ה- 80 של המא ה- 20. מאידך-גיסא, היא טרם פיתחה במלואה את דוקטרינת התגובה הראויה להתמודדות באסטרטגיה זו. במיוחד חסר עדיין התחום הנוגע למלחמת התקשורת, המהווה מרכיב חשוב באסטרטגיית הטרור בכלל ובזו הערבית נגד ישראל בפרט. מבצע "עמוד ענן" הצביע על הכיוון הנכון, אבל היה מעט מדי וחלש מדי.
הבחירות הקרובות אמורות לתת ביטוי פוליטי - תודעתי-ציבורי לשיניים אלה, שישתקפו בהמשך בדרכי התנהלותה של ישראל בעשור הקרוב ולאחריו. המשמעות העיקרית של התפתחות זו היא:
- הסתלקות מרוח הנכאים הלאומית שתקפה חלקים רחבים בציבור הישראלי אחרי מלחמת יום הכיפורים, בהשפעת התנהלות מנהיגיה ותוצאות מעשיהם ומחדליהם.
- מעבר מהמדיניות הנפסדת של "נאשם מתגונן" למדיניות של בעל זכויות המגן על זכויותיו ומאשים את תוקפיו בניסיון לשלול ממנו זכויות-יסוד אלה. משני אלה גם תגזר נקודת מוצא חדשה ומוקד איזון חדש בתהליכי ההדברות עם העולם הערבי ועם המיעוט הערבי בישראל.
פרופ' רוחאנא שוכח כנראה, שמדינת ישראל קבעה במגילת העצמאות שלה, אותה מגילה שמכוח תקפה קבלו הערבים אזרחות בה, שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית. כאשר אין חובה לעסוק בשאלה מה קודם למה - שאלה מהותית כשלעצמה - מוטב להמנע מכך. כך עשו הערבים כאשר הסכימו לקבל מידי המדינה היהודית את האזרחות שהציעה להם. בוודאי שאין לחזור ולהעלות נושא טעון זה בכל עניין שולי שעל סדר היום. גם אם ישנם בשולי הדברים עיניינים מעשיים שבהם נקבעת עדיפות של הגורם היהודי במשוואה הנ"ל על הגורם הדמוקרטי או להפך, אין שום הגיון לחטט שבסוגיות אלה ולהפכן לסלע מחלוקת מרכזי על בסיס של טיעונים תאורטיים-אוטופיים.
חיטוט כזה מעיד על אחת משתי אפשרויות: לעושים כך יש כוונה להתסיס את הרוחות ולשבש כל אפשרות לקיום בצוותא, או שהם שוטים גמורים. כך או כך, יהיה נכון להבהיר שבויכוח התאורטי-אוטופי תגבר תמיד בסופו של דבר יד הקבוע (יהודית) על הזמני (דמוקרטית). הקבוע הוא סיבת הקיום, ואילו הזמני הוא צורת הקיום. סיבת הקיום הייתה קיימת לפני הזמני ותישאר גם לאחר שיוחלף במשהו "מתקדם" עוד יותר.
מעשי ח"כ זועבי - עבירה אישית לטעמי, בראיה של זכותה של מדינה דמוקרטית להתגונן ולהגן על האינטרסים היסודיים שלה, ולצידה יכולתם של ערביי ישראל להתנהל בה על בסיס אישי כמיעוט שווה זכויות דה-פקטו, מעשיה של ח"כ זועבי הם עבירה אישית ויש לטפל בהם ככזו, ולהמנע מנסיונות חבלניים להפכה לסוגיה פוליטית גלובלית. שהרי גם אם ישראל תהיה באופן זמני פחות פופולרית, והאזרחים הערבים בה פחות מרוצים מאי-יכולתם להשיג כל מה שיעלה על דעתם, היא לא ויתרה ולא תוותר על היותה מדינת הלאום היהודי.
איך שלא נסובב את הפריזמה דרכה אנו מתבוננים בחיזיון זה, אם תעמוד על הפרק בצורה דיכוטומית השאלה מדינת יהודית או "מדינת כל אזרחיה", כביטוי להעדפת משטר על פני המהות של הזהות הלאומית, תכריע הזהות הלאמית. ערבים שלא יקבלו הכרעה זו, או קיבלוה בעבר ומנסים לסגת מכך כיום, כפי שהיה בפלישה הערבית ב-1948, שבקשה לחסל את הישות הלאומית בעודה באיבה, יאלצו לעזוב.
חייבים לומר זאת בפה מלא ובקול רם, משום שפועלה של ח"כ זועבי וחבריה הוא חלק מאשליה זו. זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינת לאום משלו, בין אם הערבים מסכימים לכך ובין אם לאו - אינה נופלת מזכותו של כל עם אחר, והערבים בכלל זה. מבחינת הצדק ההיסטורי, אין ספק שלעם היהודי טיעון חזק למדינת לאום משיש כיום לרוב המכריע של מדינות העולם, ואזור זה בכללן.
חלוקה צודקת של פ'לשתין המנדטורית' פלשתין המנדטורית צריכה הייתה להיות היסוד הגיאופוליטי לתוכנית חלוקה צודקת בין התנועה הלאומית הערבית לתנועה הלאומית היהודית, בהתאמה עם האמור בהצהרת בלפור מ-1917. מאז, נעשה מאמץ ערבי-בריטי משולב ומתמשך לנטרל כוונה זו, ולמעשה לבטלה מכל וכל. אני סבור מזה זמן שתוכנית "שתי מדינות לשני עמים" כפי שעוצבה בהסכמי אוסלו, היא פיקציה שנועדה להמשיך בראיה הערבית את המגמה הקודמת. היא לא הייתה בת קיימא כבר כאשר נחתמו ההסכמים, אולם משום שהיו אלה הסכמים "מחוררים כגבינה שויצרית", כפי שהגדיר זאת בשעתו ברק, לא הכל הבחינו בעובה זו
1. הפתרון הראלי היחיד, אז כעתה, הוא במסגרת חלוקה צודקת של "פלשתין המנדטורית" כפי שמכנה זאת רוחאנה, שבה המציאות הגיאופוליטית, הדמוגרפית וההיסטורית הקונקרטיות קובעות את תיחומי החלוקה החדשה.
בפועל מדובר למעשה במדינה יהודית עם מיעוט ערבי כאזרחים המקבלים את יהדותה, בצידו המערבי של הירדן, ומדינה ערבית בצידו המזרחי בשילוב עם הסדרים שונים בתחומי הביטחון, המים, גישה לנתיבי מים ולמקומות הקדושים, חלוקה של אוצרות טבע ועוד. האיום כביכול המשתמע מדבריו של רוחאנא על השתתפות של ערביביי ישראל "...בתוכניות פוליטיות כלל-פלשתיניות לשיוויון לאומי בפלשתין המנדטורית (כפי שהוא מכנה את "ארץ ישראל השלימה") ובעצם תוכנית אלטרנטיבית לתוכנית החלוקה", אינו איום ממשי. הוא אולי סימן חיובי להתפכחות ערבית-פלשתינית מהאשליה שישראל נמצאת באזור באופן זמני. שניתן להכתיב לה פתרונות שיסרסו את המדינה היהודית מיכולת להתקיים ככזו דה-פקטו ודה-יורה, ומהאפשרות להשיג זאת באמצעות מהלכים לדה-לגיטמציה, לאחר כשלון הצעדים הצבאיים הקונבנציונליים ומלחמת הטרור.
כאשר ישתחררו בקרוב תושבי ישראל שעדיין דבקים במתווה האשלייתי של אוסלו מאשליותיהם, תחזור מדינת ישראל לשפיות ולמעשיות שאיפיינה אותה בדור הראשון לעצמאותה. אז, גם ליהודים שכיום מבולבלים כאן ובמקומות אחרים בעולם בעטיים של חזיונות שווא בהם הולעטו במשך שנים ארוכות, יהיה מה לומר בשאלת מדינת הלאום שלהם במולדתם ההיסטורית, ללא מורא וללא מורך לב. התפתחות פאן-פלשתינית לה מרמז רוחאנא כאיום, אם תקרה, תקדם התפכחות יהודית זו ותאיץ אותה, ותוך זמן קצר יושלם תהליך השיקום הרוחני שעדיין חסר לישראלים לא מעטים כיום.
איננו זקוקים לטובות, ואיננו מציעים לערבים טובות. . אנו מציעים לנהוג בשיקול דעת ובדרך ארץ הדדית בהדיינות על הסדר-פשרה הוגן. לא הסכמה אוטומטית, לא אולטימטומים ולא תנאי-סף להדברות, אלא פשרה הוגנת ומעשית. לא עוד סיסמאות סרק וטיפוח נוסטלגיה לעבר שחלף, איננו ולא יחזור.