ביטול פסילת חנין זועבי - מקומם!

כשליברמן אמר שעם ערבים צריך לדבר ערבית, הוא התכוון להגיד שכדי להגיע להישג מדיני איתם (לא בטוח שיש סיכוי!) צריך לדבר בשפה שהם מבינים, שזה בתמצית: "רוצים שלום - אהלן וסהלן!; רוצים מכות - בואו בחוץ!". כשחנין זועבי מדברת עם יהודים, היא מדברת בשפתם של פלספני העדר השמאלני: אני לוחמת נגד הכיבוש, נגד הדיכוי, נגד הפשיזם, בעד חופש הביטוי ובעד הדמוקרטיה. ועל האמון של השמאלנים במסרים שלה צריך לומר - "ולא בא כטעמו של הלוקש הזה אל חיכם". אין בדיחה שקורעת את הפלשתינים יותר מהנאיביות של השמאלנים היהודים - אלה המגדירים עצמם "לוחמי חופש הביטוי". ערבים ושוויון - וזה כל אישה ערבייה תאשר - לא הולכים ביחד. ערבים וחופש ביטוי - זה כמו מים עם שמן. מנקודת מבט פלשתינית, המלשן יריב אופנהיימר הוא "משת"פ" שדמו מותר לו היה אחד משלהם. חנין זועבי לא תעז לדבר כך, עם ועל ערבים - מפני שברור לה שדיבור כזה עלול להקדים את מועד הלוויה שלה בכמה עשרות שנים. העובדה שיצאה מנצחת מבית המשפט העליון, לא שינתה ולא דיללה את שנאתה למה שהפלשתינים מכנים "גזלני אדמתנו". ישראל הייתה ונשארה מדינה שנואה, גזענית, כובשת ופשיסטית, ואין בכוחו של הביטול הזה כדי לשנות במשהו את דעתה. החלום המדיני שלה אינו דומה לחלום המדיני של זהבה גלאון. השמאלנית חולמת על שלום, וזאת חולמת על מחיקת ישראל והשבת האדמה הגזולה. ביטול פסילת זועבי נבע מפרשנות לקויה של המציאות. בלי תחושת קטונתי אני אומר לשופטים: המלחמות של היום מתנהלות בשתי זירות - הצבאית וההסברתית. המצלמה והמיקרופון הוכיחו את עצמם כנשק רב-עוצמה. לעיתים, עוצמתם עולה על עוצמת התותח המיושן. מי שאינו מבין זאת - לא יודע איפה הוא חי. זועבי מבינה זאת, ושנאתה הניעה אותה להתנדב ולשרת ביחידת העילית של ההסברה הפלשתינית. ביטול פסילתה הזכיר לי את אותה טעות שעשו שופטי העליון כשביטלו את פסילת החשוד בבגידה ח"כ עזמי בשארה. לפני שבועיים - מי ששימש כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית דאז, השופט מישאל חשין, הביע חרטה על הביטול. "אילו ידעתי במה הוא חשוד", אמר למעריב (19.12.12), "הייתי תומך בפסילתו". למי ששכח, בדצמבר 2002 רוב חברי הוועדה, אחרי שחבריה קראו דוח מודיעין, פסלו את עזמי בשארה מלהתמודד על מקום בכנסת. בין חברי הוועדה היו המשפטנים: השופט חשין (יו"ר הוועדה) והיועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין. השופט חשין היה נגד הפסילה ורובינשטיין היה בעד. בשארה הגיש עתירה לבג"צ, ויצא מחייך. כמה מילים על חופש ביטוי! אלה התומכים בפסילתה של זועבי, כמו אלה השוללים אותה, יודעים - או שאמורים לדעת - אין דבר כזה "חופש ביטוי מוחלט" (!) באף מדינה דמוקרטית. ואחרי שהבנו את זה, מאליה מזדקפת המסקנה, שהוויכוח בין השוללים לתומכים מתמקד במיקום הדמיוני של גבולות חופש הביטוי. מהמחלוקת בין רובינשטיין לחשין ניתן להסיק שקביעת מיקומו של הקו האדום היא תוצאה של השקפת עולם. השופט המגדיר את עצמו "נאור" ימקם את קו הגבול של חופש הביטוי, לא באותו מקום שעמיתו "השמרן" ימקמו. חנין זועבי, כמו עוד כמה מנבחרי הציבור הערבי, ימשיכו להפיץ בעולם מסרים המציגים את ישראל כמדינה גזענית, כובשת, פשיסטית. המסרים האלה תכליתם - שלילת הלגיטימיות ממדינת היהודים, על כל המשתמע מכך. חבל ששופטי העליון "שותפים", גם אם לא התכוונו, למאמץ הזה... לפניכם שני סרטונים: הסרטון הראשון שודר ביוני 2001, אחרי כישלון השיחות בין ברק לערפאת בקמפ-דייוויד, ואחרי אירועי אוקטובר. עזמי בשארה נואם בטקס האזכרה לחאפז אסד, ובו קריאה לאחדות ערבית בהתנגדות פעילה נגד ישראל. אחריו תגובת חיים רמון: בשארה הצטרף לאויבי ישראל. הסרטון השני שודר בדצמבר 2002, ובו דיווח על פסילת בשארה על-ידי ועדת הבחירות המרכזית. כאמור - בית המשפט ביטל את הפסילה. שופופו...