אין באמת ימין ושמאל בישראל, ובכלל, הכול נתון להגדרות שונות ובהתאם לנקודת המבט, וכפי שנוכחנו לראות ולשמוע לא אחת שפעולה או אמירה מסוימת נחשבה לקיצונית שהיא מגיעה מצד אחד של המפה הפוליטית וראויה ומוסרית שהיא מגיעה מהצד שני של המפה הפוליטית. רצונן של המפלגות למשוך קולות חדשים או להעביר קולות מהיריבים הפוליטיים הופכים את כל עניין המסרים למוטה מצביעים ובעצם מסתיר את העובדה שלרוב המפלגות אין באמת מצע לכל הנושאים, אלא בעיקר סיסמאות.
הקרב האמיתי, מאז ומתמיד, אבל באופן בולט בבחירות הללו, הוא על שליטה, או יותר נכון איבוד שליטה של ההגמוניה השלטונית הישנה, תפיסות העולם האנכרוניסטיות, השבטיות (שעדין רווחת במחוזותינו), שמשמרות את הקיים, את הסטטוס קוו, ומפחדות מהתקדמות, ובמלחמה, כמו במלחמה, הכול מותר, הכול ראוי, כל הכלים לגיטימיים, ומה שנחשב כלא מוסרי אתמול מסמל את ערכי המוסר היום.
אבל למרות הכול, זהו בהחלט קרב מאסף שכל תכליתו בדחיית הקץ, השגת ניצחון טקטי אחרון, להרוויח עוד כמה נקודות, הרי אנחנו כבר מבינים שמה שהיה בקום המדינה כבר לא יהיה יותר, והדור החדש, זה שלא ידע את "יוסף" (בן-גוריון) כבר לא מקבל בהכנעה את כללי המשחק הישנים, התכתיבים כבר לא עובדים, ולכן גם הגבולות, בין ימין לשמאל, הולכים ומטשטשים ומה שנותר הם סט כלים שכול אחד מנסה לארוז בצורה אחרת, לפי תפיסת עולמו ובהתאם לקהל הבוחרים שבו הוא מעוניין.
הקבוצות שמנהלות את קרב המאסף נמצאות משני צידי המתרס הפוליטי, והראשונה הינה האוליגרכיה הישנה, השמאלנית האליטיסטית, שכל מה שיש לה זה להישען שוב על דבריו ההזויים משהו של נשיא המדינה (זה שהחזיר את ערפאת לקדמת הבמה, הביא את
הסכם אוסלו שבעקבותיו נרצחו אלפי ישראלים) לא משנים את העובדה ששני הצדדים מתנהלים כעת במצב של ניהול משבר ולא של פתרון, כפי שתיאר זאת בוגי יעלון. קבוצה זאת עדין לא הפנימה את מה שהפנימו גם אלו שהתהלכו עם משקפי שמש כהות במיוחד, שלא נולד המנהיג הפלשתיני, שיוביל את הפלשתינים, המתגוררים ביהודה ושומרון, לקראת חתימה על הסכם כלשהו (שלום או הסכם ביניים) שבו נאמר במפורש שזהו סוף הסכסוך או שיסכים להכרה במדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי (שתי מדיניות לשני עמים...).
האוליגרכיה הישנה
אין צורך לראות את המצב הנוכחי בהקשר של חוסר תקווה או סכנה אסטרטגית אלא כבחינת המציאות כפי שהיא, ובטח שאין שום חובה לרוץ בריצת אמוק למסור שטחים לקבוצת אנשים שלא תדע מה לעשות איתם, ובטח לא תוכל למנוע השתלטות של ארגוני הטרור וירי תלול מסלול היישר לאזור השרון והמרכז.
קבוצה נוספת, היא האוליגרכיה הישנה של החרדים, אלה שקוראים מעל כל במה בגנות הגזענות נגדם ופגיעה באורחות חייהם. אותה אוליגרכיה, שבה ישנן קבוצות אנטי ציוניות, בולמות כל שינוי בתפיסת העולם, על-ידי מי מנציגיה, או התקרבות לחילוניים, ולא הקטנה ביותר, בעוצמה שלא מביישת משטר דיקטטורי. אותה אוליגרכיה משמרת את המצב של עוני וקשיים כמצב של אין ברירה, כמו אומרת: תהיה חרדי ותסבול, כל זאת שעל גביהם מנהלים עסקנים חרדים עסקים חובקי עולם, נהנים ממנעמי השלטון, מכתיבים חוקים שנשענים על פרשנות הזויה, חוטאים בחטא הגאווה והיהירות אבל ממשיכים להטיף שנאה והתנגדות לשרת בצבא (או שירות לאומי) או להצטרף למגזר היצרני במדינת ישראל.
שתי הקבוצות, שכל אחת מהן רווית יצרים, מגובה בנציגים בולטים בשלטון ובתקשורת, מסרבות בכל תוקף לוותר על מעמדן, פועלות ללא לאות לשמירת מעמדן וכוחן ונאבקות בכל מי שמעז לנסות ולשנות משהו במעמדן, לפגוע בהגמוניה שלהן בתחומי חיים רבים, מקצינות את דעותיהן משנה לשנה, ואורזות את המסרים בעטיפה של דאגה לשלומה של המדינה, לצביונה היהודי דמוקרטי (ולא בהכרח בסדר הזה) ומגלגלות עיניים כל פעם שנשמעת ביקרות על התנהלותן.
הבחירות הקרובות הינם הזדמנות חדשה לנער מעלינו את חורשי המזימות הללו, את האוליגרכיה הישנה, או לפחות לנגוס במעמדה ובעוצמתה, להחזירה לגודלה האמיתי, אי שם באופוזיציה, ובשום מקרה לא לתת לה להרים את הראש, אחרת אנחנו נמשיך לשלם את המחיר בהיבט המדיני, החברתי והכלכלי.
הבחירות הקרובות הן הצעד הראשון לקראת ביסוס מעמדה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית דמוקרטית שהוקמה קודם כל כבית לאומי לעם היהודי, שמאפשרת, בהצהרת העצמאות שלה, לאזרחים שאינם יהודים לחיות את חייהם ללא פגיעה בדתם ונותנת להם זכויות אזרחיות. זה הזמן לקבוע שהשפה הרשמית היחידה במדינה ישראל הינה השפה העברית, וכל אזרח חייב לשרת בצבא או בשירות לאומי.