בתחילת השבוע עסקה התקשורת בהרחבה בפרסום דוח
מבקר המדינה בנושא מסמך הרפז. אחד הדברים היותר משמעותיים בדוח הוא נושא ביטחון מידע. ההגדרה המוכרת לי לביטחון מידע היא נקיטת מירב המאמצים על-מנת למנוע
מכל גורם לא מורשה להשיג מידע מסווג. הכוונה "מכל גורם לא מורשה" היא באמת כל מי שלא צריך להיחשף למידע הזה: קרובי משפחה; חברים (אפילו אם הם משרתים בצבא); אנשים שנמצאים איתך באותה יחידה ואפילו אנשים שנמצאים איתך באותו משרד ולא חשופים לאותו מידע.
הרפז הופרש מהצבא לאחר שנמצא במחשבו הפרטי מסמך מסווג. לאחר הפרשתו של הרפז והורדת סיווגו הביטחוני, הוא הובא לשיחות ייעוץ עם בכירים באמ"ן, תוך שהם משתפים אותו בנושאים מסווגים. זאת, לאחר שהסיווג הביטחוני שלו פג ולאחר התראתו של ראש אמ"ן דאז, אלוף עמוס ידלין, במפקדי מערך מסווג באמ"ן "להימנע מלשתף את פורשי המערך בסודות העדכניים, ולהקפיד על מידור מחמיר מול מפקדים וחיילים מהעבר". בכל זאת, הרפז זומן לשיחות בנושאי עבודה רגישים וממודרים.
ההתנהלות הזאת בנוגע לביטחון מידע נובעת מאחת משתיים: אי-ידיעה או חוסר-אכפתיות. אפשר להעביר הרצאות והדרכות בלי סוף בנוגע לחשיבות של ביטחון מידע, אבל בלי ענישה – שום דבר לא יקרה. לא משנה במי מדובר ומהי העבירה שבוצעה. יש אנשים שמבצעים עבירות ביטחון מידע ומקבלים רק התרעה או שמקבלים עונש שלא תואם את מידת העבירה. בנוסף, זה נובע מהתרבות הישראלית: תרבות ה"סמוך". בטח אמרו שזה בסדר שהרפז ייחשף לדברים אלו משום שעד לאחרונה הוא ידע אותם – אנחנו רק מעדכנים אותו. כשיש בעיית ביטחון מידע לא יודעים מתי ואם בכלל זה יפגע בצה"ל, בשונה ממחבלים שמתארגנים לפיגוע.