השבת אנחנו קוראים את פרשת וָאֵרָא ובה אנו נתקלים בתופעה תקדימית, סירוב להכיר בעובדות; אדם או קבוצת אנשים שנעלו עצמם במסגרת חשיבתית כלשהי ומכאן ואילך לא משנה מה קורה או יקרה, הם בשלהם; זו דעתי והעובדות אינן מעניינות אותי. כאמור, בפרשה שלנו אנחנו פוגשים את התופעה הזאת לראשונה בתורה או בכלל, עד עתה לא כל כך פגשנו מנהיגים בסדר גודל של פרעה וכאשר כבר פגשנו, לא קיבלנו די פרטים שיאפשרו לנו לעמוד על מידת פתיחותם או סגירותם הרעיונית. אומנם למדנו מעט על הנהגתם ועל מנהיגותם המופתית של יהודה ושל יוסף; האחרון כמנהיג כלכלי וחברתי של מצרים ובעצם של כל האזור, מחל לאחיו בלב שלם מתוך מודעות להשגחה הפרטית שכיוונה את המאורעות והראשון "הודה ולא בּוֹש" התגבר על הבושה הטבעית, הודה בשגיאות שעשה ופעל לתקן אותן.
אצל פרעה זה עבד ועובד לגמרי אחרת; זה התחיל [שמות א', ח'] בכך ש"וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף". ההפך הגמור מהכרת הטוב למי שהציל את הכלכלה המצרית וחיזק מאוד את מעמדו האישי של פרעה בכך שקנה עבורו את כל האדמות, חילק אותן לחקלאים וחייב אותם להפריש חמישית מהיבול לטובת פרעה. פרעה מתכחש לטוב הזה והוא הופך לעבדים את בני משפחתו של יוסף, מטיל עליהם עבודת פרך ואף גזירות השמדה ר"ל. הוא בטוח לגמרי שאין כוח בעולם שיכפה עליו יחס אחר לבני ישראל; לזכותו יש לומר שזה הצליח לו כמה עשרות שנים ולכן לא ראה סיבה שזה ישתנה פתאום. לכן, כשבאים אליו משה ואהרון בשליחות הקב"ה בדרישה [פרק ה']: "כֹּה-אָמַר ה', אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי" פרעה מגיב די כצפוי: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ".
והוא, לא רק שסירב לשַלֵּחַ את ישראל, הוא עוד הכביד עליהם את השעבוד. עד כאן ציטטנו מהפרשה הקודמת, פרשת "שמות". בפרשה שלנו מתחיל התהליך שבסופו נאלץ פרעה לשַלֵּחַ לחופשי את העבדים; וכבר בתחילת התהליך מודיע ה' למשה [פרק ז']: [ג] וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. [ד] וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בִּשְׁפָטִים, גְּדֹלִים. וכמובן, לא הולכים לעשות בְּמִצְרַיִם שְׁפָטִים גְּדֹלִים סתם כך, גם לא כנקמה על מה שעשו לבני ישראל, יש תכלית מכוונת לתהליך הזה, בעצם, שתי תכליות: [ה] וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה', בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹכָם. אפשר לומר שפרעה הציע את התכלית; הוא אמר: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה'" ולכן "גַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" אז נותנים לו הזדמנות, כופים עליו לדעת את ה'.
אבל זה לא כל כך פשוט, הוא הרי בעל דעה; כשהתריס כלפי משה ואהרון "לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה'" התכוון לומר שאינו מקבל את הרעיון שיש מעליו כוח עליון כלשהו, ואם יש - פרעה לא יסכים שיכתיב לו כיצד לנהוג. אז התכלית של התהליך שמתחיל בפרשת השבוע שלנו היא כפולה: גם שהמצרים ידעו את האמת "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה'" וגם שחרור בני ישראל מהעבדות "וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹכָם". פרעה בטוח לגמרי בכוחו לנהל את ענייניו כרצונו ובהתחלה זה לכאורה מצליח לו; המופת הראשון שעושים לפניו משה ואהרון הוא: (...) וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין. נו, זה מעורר אצלו גיחוך קל, עם זה רוצים להרשים אותי?! [יא] וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן. [יב] וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; לכאורה הוא צדק, יש פה תיקו, אבל לא: וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.
"תחרות" דומה מתרחשת גם במכה הראשונה, מכת דם; החרטומים מפגינים את כוחם בהפיכת מים לדם כמו שעשו משה ואהרון. אומנם הם לא מצליחים להחזיר לדם שיצרו משה ואהרון את תכונות המים, אבל מסרבים להשתכנע כי משה ואהרון מייצגים כוח הנעלה מהם באין ערוך. אותו תהליך מתרחש גם במכה השנייה, מכת הצפרדעים; ואחרי המכה הזאת פרעה מבקש ממשה שיסיר ממנו את הצפרדעים והוא מבטיח שישחרר את בני ישראל, אבל ברגע שרווח לו שכח את הבטחתו. הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים. במכה השלישית החרטומים לא מצליחים ליצור כנים והם מודים: [טו] וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.
זה לב או כבד שם בפנים?
המכה הרביעית, מכת עָרֹב, הייתה שונה מקודמותיה בכך שהופגנה שם אפליה ברורה לטובת בני ישראל: [יח] וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם, עָרֹב--לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ המכה כאבה מאד לפרעה ושוב הוא הבטיח שחרור: [כא] וַיִּקְרָא פַרְעֹה, אֶל-מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹקֵיכֶם--בָּאָרֶץ. משה טוען שזה לא אפשרי ופרעה מסכים שיצאו למדבר אבל לא לזמן רב: [כח] וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם. אחרי הֶעָרֹב באה מכת דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד, המכה החמישית; הדֶּבֶר הזה נועד לפגוע בבהמות וחיות בלבד, לא באנשים וגם כאן ה' מבטיח אפליה לטובת בני ישראל ובהמותיהם. מבטיח ומקיים [פרק ט']: [ז] וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה--וְהִנֵּה לֹא-מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל, עַד-אֶחָד; האם זה מספיק כדי לשכנע אותו? לא בדיוק: וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם.
במכה השישית חל מפנה מסוים; המכה הזאת פגעה ישירות בבני אדם, אולי גם בפרעה אישית, בגופו: [יא] וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים, לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה--מִפְּנֵי הַשְּׁחִין: כִּי-הָיָה הַשְּׁחִין, בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם. האם כעת פרעה ישתכנע שלא כדאי להמשיך, שההתעקשות הזאת מסוכנת מדי? אולי רצה, אבל כעת כבר מאוחר מדי; עד עכשיו התעקש כי החזיק מעצמו, כי לא נתן לעובדות לבלבל אותו, לא הניח להן לשבור לו את הקיבעון החשיבתי. והמכות הכואבות שחטף - הן לא פגעו בגופו אז חשב שהוא יכול להמשיך בדרכו כאילו כלום לא קרה, אבל כעת שגם גופו נפגע ממחלת השחין, אולי התעוררה אצלו איזו מחשבה לוותר. אבל כאמור זה כבר היה מאוחר: [יב] וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', אֶל-מֹשֶׁה. כי כאשר בוחרים ללכת על-פי שרירות הלב, הפוך מרצון ה' יתברך, ומה גם כשמוכיחים לו שוב ושוב כי לא זו הדרך, והוא מתעקש - אז הקב"ה כבר לא משאיר לו פתח לחרטה.
המכה האחרונה בפרשה שלנו היא המכה השביעית במניין הכולל של מכות מצרים, מכת ברד. כמו לקראת כל המכות עד עכשיו, גם לקראת מכה זו מזהירים את פרעה מראש; בין השאר אומרים לו כי העובדה שנשאר בחיים אינה מובנת מאליה, הייתה ועדיין ישנה אפשרות אחרת: [טו] כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ. ואז לא היה מי שיעצור בעד בני ישראל מלצאת לחופשי. אבל השחרור הזה הוא רק תכלית אחת, יש עוד תכלית וגם אליה צריכים להגיע: [טז] וְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר, הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץ. ומכיוון שאתה עדיין מתעקש על: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה'" וגם על המסקנה המעשית שלך: "גַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" אין ברירה אלא להמשיך להכות אותך עד שתשכנע: [יח] הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר, בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם, לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה.
פרעה קיבל אזהרה ברורה שעשויה הייתה לצמצם נזקים: כָּל-הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה, וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה--וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד, וָמֵתוּ. ואמנם היו כאלה שהשתכנעו: [כ] הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה', מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה--הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים. והם כמובן ניזוקו פחות. כל היתר נפגעו קשות והתחרטו על עקשנותם, אבל זה לא שינה הרבה; כי מיד כאשר באה רגיעה הם חזרו לסורם: [לד] וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת--וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. דומני שאצלנו שיכללו את השיטה, לא מחכים לרגיעה כדי לשוב לדעות הישנות.
כי בדיוק בשבוע שבו אנחנו חיים עם פרשת השבוע הזאת, כאשר לומדים על פרעה שלא נתן לעובדות לבלבל אותו, נשמעה מפי מי שרואה את עצמו מנהיג-על במדינת ישראל אמירה מכוננת, אמירה שמעלה חשד כבד כי גם בקרבו שוכן כבד במקום בו אצל אדם רגיל שוכן לב. אותו אדם שהמיט עלינו את אסון אוסלו עם כל האסונות שנחתו עלינו בעקבותיו, מטיף שוב לקיום "תהליך מדיני" עם מבקשי נפשנו מאז ועד בכלל. אני לא מתייחס להיבט הפוליטי של האמירה הזאת, אני מתייחס רק להיבט הערכי; העובדות אינן מניעות אותו לשנות את דעתו, הוא עדיין גורס שמעזה יורים אלינו סתם "חפצים מעופפים" ולא צריכים להתרגש מהם, בטח לא לעצור תהליך מדיני בגללם. אז מי שחשב שרק לפרעה זה יכול לקרות, כדאי שיחשוב שוב, כי מסתבר שזה יכול לקרות לכל אחד, בייחוד אם הוא רואה את עצמו מנהיג.