אין שיעור למרחק הקוסמי המוסיף והולך ללא הרף וללא אתנחתה של הרף-עין בין
האדם הצמא לרדת לסוף כל סודות הבריאה לבין ה"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" המופלא שאין הדעת יכולה להשיגו. הכל יודעים לומר EX NIHILO, "יש מאין", אבל אין ילוד אישה שהתברך ביכולת להבין אל נכון את עצם ההיתכנות של התהוות, ולו הזעיר בגרגירי חומר, מאפס-חומר. לא לתיבה "בְּרֵאשִׁית" יש סיכוי להיות מובנת, מפני שהיא מציינת זמן לפניו לא היה זמן ומי בארץ מסוגל להעלות את המטאפיזיקה הזאת על דעתו, ולא לתיבה "בָּרָא" יש סיכוי להישמע, מפני שאין עדות לקיומה של יצירה נובעת ושופעת בלי שקדם לה מבוע.
האמונה אינה גשר על המרחק הקוסמי הזה. היא דואה מעליו. היא אינה מסבירה אותו. היא ספוגת דעת הכופרת באמונתו של בר הדעת כי אין לשכלו גבולות ושמה שלא נודע עדיין סופו להיוודע. היא לא מתפלמסת עם מי ששולל קיומו של בורא שאמר "יְהִי אוֹר" 'בטרם כל יציר נברא', מפני שפולמוס מעין זה היה מטיל עליה את חובת ההוכחה ואילו היא, במהותה, אינה דרה במדור אחד עם עבדי מלכות ההוכחות האבסולוטית. על-פי ידיעתה העמוקה יש הוויה של "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" [שמות ג', י"ד], של הוויה יוצרת המוכחת מתוך היותה.
היא ערה גם לחוסר היכולת של עבדי מלכות ההוכחות להציע פתרון לחידת הבריאה, לכניעתם הבלתי נמנעת למה שאינו יכול להיות אלא אמונה באי האמונה, ועל כן היא יוצאת לשוט בביטחון מלא על רפסודות האגדה אל קצה גבול היכולת של הידיעה האפשרית, ואינה נרתעת מן המסע הקסום הזה גם אם הרפסודה, כמו מאליה, בלי נווט, מוצאת עצמה משייטת, מעט שבמעט, אל מעבר לקצה הגבולות.
לפתע הרפסודה הזו אינה קשורה לרציפי הפשט. "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" [בראשית א', ב']. רפסודת האמונה מרחפת, כמו ש"רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" עוד בטרם ייאמר "יְהִי"! היא שומעת חכמים דורשים כי מכאן שהמים קדמו לבריאת האור, אבל מיד היא אומרת מפיו של רש"י, "על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום" [רש"י שם].
הפסוק אינו מתקיים בממלכת ההוכחות. מודיעים לה כי מפסוק הריחוף הניסי הזה "דרש רבי יודה בר פזי: בתחילה היה העולם מים במים" [ירושלמי חגיגה ב' הלכה א'], ומיד מודיעים לו כנגד אלה מאמר חכמים "...יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור - תלמוד לומר ...'שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ', לא לפני שברא את האדם, 'וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם' [דברים ד', ל"ב] מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור". אין תכלית בחקירת מה שקדם לבריאת העולם כמו שאין חקירה תבונית אפשרית בטיבו של קיום המרוקן כולו מבריאה, משמיים וחלל, מחיים ואף ממוות.
אין חיים בלא מים
הדוברה מרשה לעצמה על כן לקרוא את "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" כאילו אמור בה שרוח האלוהים, שהנביא אמר עליו שהוא "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" [ישעיה מ"ה, ז'] מרחפת על פני המים שמקיימים אותנו, ועל פני המים המאיימים עלינו.
לא רק בתחילה "היה העולם מים במים". למן בריאת העולם אין חיים בלא מים, לא צומח, לא חי, לא אדם. המקווה למצוא חיים על פלנטה זולת פלנטת ארץ, שולח לחלל טכנולוגיות עתירות חוכמה לבחון אם יש כוכב שיש בו מים. אם יש, אולי יש בו חיים. אם אין, לבטח אין שם קיום של חיים שאנו מכירים אותם.
שירת המים הממיתים
"רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת על כל מימי תבל ומלואה". מים חיים נותנים לה כבוד - "הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ... קוֹל ה' עַל הַמָּיִם, אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים, ה' עַל
מַיִם רַבִּים" [תהלים כ"ט, ב'-ג'], אבל המשורר יודע לשיר גם את שירת המים הממיתים, את שירת מי המבול המכחידים את החיים, "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא, רַק לְשֵׁטֶף
מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ" [תהלים ל"ב, ו']. אותם
מַיִם רַבִּים, אותו אלוהים, מרחף על החיים ועל המוות, או בתרגום לנמשל "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" [שמואל א', ב', ו']. רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת על המים. שכינה הפוקחת עין על תיבת גומא בה מצילה אם את בר בטנה מפני קלגסים שבאו להשליך את כל הבן הילוד אל המים מְרַחֶפֶת, אבל שם ריחפה גם כשרבבות הושלכו ליאור הממית.
"מֵימֵי מִצְרַיִם" העלו מתוכם את הפרות השמנות ואת הפרות הרזות, את הרעב ואת השובע, את הלחם ואת הצמא. "מֵימֵי מִצְרַיִם" היו מים חיים ליעקב ובניו בארץ גושן, והיו מימי דמעות לדור אשר לא ידע את יוסף. על כן, בסיפור הגאולה הגדולה בו מתואר איך עבר עם העבדים מיבשת הרדיפות וההשמדה דרך ים סוף ודרך מעברות הירדן אל ארץ העברים, הוכה היאור תחילה. "כֹּה אָמַר ה', בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה', הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם... וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר... וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים" [שמות ז', י"ז-כ"א]. ורש"י מלמדנו: "בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם - אף במרחצאות ובאמבטאות שבבתים, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים - מים שבכלי עץ ובכלי אבן". המים הם שדות חיטה כאשר הם נקווים וזורמים לרוויה, אבל הם נחלי דם כשהרעב או התשוקה לכוח לשמו דוחקים בבני אדם להילחם על המים. היאור המוכה היה לדם ממש. משה ואהרון שלא כחרטומים, לא היו מאחזי עיניים. הנילוס שהיה נהר של חיים ממש היה לנהר של מוות ממש, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל הַמָּיִם...
שלא ייעשו בתיהם קבריהם
בטרם ייאסף יעקב אל עמיו הוא מעניק לבנו אהובו יוסף ברכה בה, כצורף המשבץ יהלום בטבעת, משובצת התפילה כי אל שדי יברכנו "בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת" [בראשית מ"ט, כ"ה], גשמים וטללים משמיים, מעיינות ממעבי האדמה. חיים. במבול נפתחו ארובות השמיים וממעיינות תהום רבה פרצו צוננים ורותחים להטביע את העולם. מוות. על אלה גם אלה, רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת...
אכן אין לך ברכה גדולה מברכת גשמים הבאים בעיתם. ביום הכיפורים, כשהיה כהן גדול יוצא מבית קודש הקודשים היה מתפלל לברך את העם, "וכה היה אומר, יהי רצון מלפניך שתהא שנה זו גשומה... וטלולה, שנת רצון, שנת ברכה שנת זול... שנת משא-ומתן, ואל יצטרכו בה עמך ישראל אלו לאלו, ואל יגביהו ישראל שררה אלו על אלו,
ואל תפנה לתפלת עוברי דרכים" המהלכים רגלי חשופים לרוחות ולממטרים ומבקשים שהאלוהים יעכב גשמי ברכה מן הרבים מפני שהם אסון להם [ויקרא רבא כ']. חכמים הוסיפו כי התפילה כללה גם בקשה "על אחינו שבשרון,
שלא ייעשו בתיהם קבריהם" [שם] מפני ריבוי גשמים.
בהלכות תעניות פרק ב' הלכה ט"ו, נזקק הרמב"ם למטבע לשון זאת בדונו בשאלה מתי מתריעים, כלומר מתי תוקעים בחצוצרות תרועה ומכריזים על צום כדי לבקש עצירת ממטרים עודפים. "הרי שרבו עליהן גשמים עד שיצרו להן (שגורמים להם צער גדול) הרי אלו מתפללים עליהן,
שאין לך צרה יתירה מזו שהבתים נופלים ונמצאו בתיהם קבריהם". רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת על המים המעשירים את האדמה, ומרבים את פריה, ומקיימים את יושביה ועל המים הפורצים חומות, ועוקרים כתלים, ורצים ברחובות כנחלים שוצפים המאיימים לטבע בני אדם
"ואין לך צרה יתירה מזו".
להלכה פוסק הרמב"ם כי "בארץ ישראל אין מתפללים על רוב הגשמים מפני שהיא ארץ הרים ובתיהם בנויים באבנים ורוב הגשמים טובה להם ואין מתענים להעביר הטובה". אבל יש חולקים על רמב"ם כגון רבי שלמה בן רבי שמעון דורן מגדולי חכמי אלג'יר (1467-1400) הפוסק "הכל תלוי כפי העניינים וכפי המקומות והזמנים שאם הם לטובה ולא לרעה אלא לטורח ולצער בלבד אין מתפללים, אבל אם מפסידים ומקלקלים - מתריעים ומתפללים", אפילו בארץ ישראל. כלום יש הפסד גדול יותר וקלקול נורא יותר מאשר
"בתיהם קבריהם"?
וכך שטה לה רפסודת האגדה על המים ותוהה היאך יורדת כל העת טובה וברכה לעולם ורוח אלוהים מרחפת עליהן ואותה טובה עצמה אם היא עודפת, אם היא ברכה עד אין די, נהפכת לקללה. הלא לשוח עימנו יצאה הרוח לאמור, המים הם משלו של העולם, משלם של חיינו בלב איתני הטבע, וללמד יצאו, בנינו סביבם סכרים של מידות ותבונות - אגרנו לנו ברכה, זייפנו מידות והאוולנו תבונות - פרצנו פרצות בסכרים והטובה עצמה שאינה מרוסנת מתפרצת - ו
"אין לך צרה יתירה מזו...".