הלוויתן הלבן וראש הממשלה

בהפרש של ימים אחדים זה מזה התפרסמו לפני ימים אחדים כותרות ענק בכלי התקשורת. האחת שעסקה בביצת רפש שנפערה כתהום מסוכנת בין לשכת שר הביטחון לבין לשכת הרמטכ"ל, והשנייה בגילוייו של ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, שסוכמו במסקנתו הקשה כי איננו בוטח בהנהגתו של קברניט המדינה קרי, נתניהו, ואיננו יחיד בקביעה זו. לכשעצמי מצאתי כי דווקא מידת החומרה במה שנכנה כעת "פרשת דיסקין", עולה לפחות במשהו על הפרשה של "הפוטש שלא היה". התגובה החלולה והרופסת של לשכת ראש הממשלה לראיון, אינה עונה דבר בעל משקל לאשמות שהוטחו בנתיניה. המגננה הכעסנית הזאת גם אינה מצדיקה את דבריהם השוצפים של מובילי המתקפה על דיסקין. שניים משריו שהם זריזי לשון וותיקים, לבנת וארדן, רמזו כאילו דיסקין רקם תגובה נבזית על-שום שנמנע בעדו להגיע לתפקיד הנחשק של ראש המוסד. הם כמובן גם הרעיפו באותה הזדמנות שבחים לוהטים על הישגיו של ראש הממשלה וממשלתו שלא היו כמותה להשתבח במעשים לטובת הישראלי הקטן והלא-נחשב.

ההתקפות על דיסקין היו אולי מצליחות לשעשע אלמלא הייתה רמתן כה-נמוכה. בהיותי אחד מאלה שלא הופתעו מהצפירה של דיסקין, אני מעריך כי חסד עשה דיסקין עם נתניהו וברק בדרך בה צפר, בריסון עצמי. גם אני שמכבר חששתי כי אכן הידיים האוחזות בהגה אינן ידי משיח אלא ידי שרלטן, מצאתי עצמי מעריך את יובל דיסקין שדווקא נהג במידת אחריות ברורה כשבעצם הסתפק בסממנים משניים ונזהר מלחשוף סימנים בעלי משמעויות שבוודאי צבר וכלא בקרבו. לא סתם גדול המפח מכהונתו השנייה של נתניהו מהראשונה. בראשונה התגלה כהססן, כבעל שיקולים מוטעים לבקרים, וגרוע מזה, כמי שפתח את עידן הנהנתנים של מנהיגי ישראל. נהנתנים חסרי שליטה. פתח בעצמו ולאחריו באו ברק, שרון ואולמרט. בשנייה התגלה כמי שעלול לחצות גבולות מסוכנים בלהטו כי רב. מכבר נהייתי מודע לחולשותיו של ראש הממשלה, המעמעם במכוון את עמדותיו המשיחיות ואת יעדיו שעלולים להתגלות כחזיון תעתועים הרסני, בהיותו מושפע מעוצמת מערכת שיקוליו הפזיזים, אף מוטעים ומשתנים לבקרים, כמו יחסו הבלתי ברור לשתי מדינות. נושא שעל-פי עדותה של חברתו הצעירה לסיעה ("הבית"!) הגברת הראשונה של הליכוד ביתנו, ציפי חוטובלי, הוא כלל לא התכוון לסייע בהקמת מדינה פלשתינית בצד ישראלית. ייתכן שצדקה כי בסופו של עניין התחזקה בעידודו הנמרץ מדינה יהודית נוספת, "מדינת יהודה"; אחת כזו שבסופו של תהליך תשליט בין הים לירדן מדינת הלכה קיצונית, ברוח התוכנית של נפתלי בנט, ילד-טוב-ירושלים, נושא דברם של רבניו הקיצוניים. תוסיפו לחולשות אלה את הפטפטת המיותרת שמאפיינת את נתניהו ותבינו את גודל הזהירות בה נהג בו דיסקין - שלא להציגו סתם ככלי ריק, אלא כמי שלא בורך בתכונות של מנהיג בשעות רגילות וכמובן שלא בשעות חורגות. אביא שתי דוגמאות לחולשה זו העלולה להתגלות כקטלנית. האחת באה לביטוי זמן קצר לאחר הפצצת הכור הסורי ב-6.9.2007. באותו זמן ישראל נקטה במדיניות של שתיקה לגבי אחריותה. אולם זו הופרה כשבועיים לאחר-מכן, כאשר בנימין נתניהו בראיון לחיים יבין הודה כי בהיותו ראש האופוזיציה אכן ידע על המבצע ונתן הסכמתו. כך סורסה השתיקה שהייתה טובה וחשובה בעיני ההנהגה דאז. מקרה שני, לדעתי חמור לאין שיעור, הייתה הפטפטת שגזר על עצמו בנימין נתניהו בנושא האירני. הוא דיברר את עצמו לדעת בפטפוטים האלה שלו. כמובן שמאתרגיו הקבועים נחלצו פעם אחרי פעם וטענו בתקיפות כי רק שאגותיו ונהמותיו היו אלה שעוררו את דעת הקהל בעולם לסכנה האירנית. יתרה מזו, תמיד "השתומם" נתניהו על אותה "פטפטת" נוראה של ה"מדיה" שלטענתו טיפחה וניפחה אותה. כאילו לא הוא זה שעורר בוקר וערב את הצונאמי המסוכן שהוליד כותרות מסמרות-שיער בזו אחר זו. וכך טען כי זו התקשורת ה"סמולנית" המחורבנת שדיבררה את כולנו למצב בו ניתן היה לומר שכמעט הכל גלוי וידוע, ואין יותר סודות. נתניהו שבוי היה מכבר בפוביות שהגדיל אותן בעצמו בשקידה ובהתמדה. שכן מתמיד האמין ביצירת מצבי לחץ וכי טוב מבחינתו להיות נביא האסונות. אם יקרו כאלה, הרי צדק, ואם לא יקרו גם אז צדק, מכיוון שהצליח למנוע אותם. בינתיים העם שברובו מאמין כי עליו להטיל יהבו על מלכות שמיים ומעשי נסים שיעמדו לו, הגביר תהילתו - משיח לפנינו.

נתניהו למד היטב את משנתו המדינית לפני שהתמחה במכירת רהיטים בירושלים, שלאחריה נבעט לעבר הפסגה הפוליטית בסופו של תהליך קצר. ממוריו בארה"ב למד את יסודות התורה איך וכיצד להשפיע: הייה ממוקד בוויכוח בנקודות מועטות בלבד, ובעיקר כאלה פשוטות וברורות והפורטות על הרגשות. מקבל ההחלטות שלנו, ראש הממשלה, התגלה בתחום זה כלהטוטן מרהיב ועוצר-נשימה, אחד שאין דומה לו. בולט מבחינה זו מכל ראש ממשלה אחר שהיה בישראל מיומה הראשון; בבוקר מקבל החלטה, בצהריים משנה טעמו, בערבו של יום נפגש עם מי שנפגש והחלטה חדשה ומבריקה נולדה. אבל לא רק בכאלה מדובר, לא רק בזגזוגים פרועים אלא מדובר גם בקבלת החלטות תמוהות, בלשון המעטה, המשפיעות על עיצוב דפוסי חשיבה האומה השסועה וקרועה, כמעט יד איש לופתת גרונו של אחיו. כל זה מתרחש כסצנות שאולות מתיאטרון האבסורד, שלעתים נולדו ממצוקות-נפש. דומה שהוכחה למצבים כאלה נמצאת בחיזוקה של ממלכת יהודה ובהעדפתה על-פני מדינת ישראל. העדפת מדינה זו על פני מדינת ישראל, הגיעה לשיא חדש לא מכבר באקט הגס של נציג צה"ל בשטחים שהחליט לאשר קיומה של אוניברסיטה באריאל ושידרג את המכללה שם באבחת-חתימה. מדובר בהחלטה מטרידה עד מאוד, שכן היא עוקפת בבוטות את כל הגורמים האקדמיים שצריכים היו לבטא עמדתם בנושא זה. הגסות הזאת הפכה מכבר לשיטה מבחילה.

איך נופל בנימין נתניהו שמציג עצמו כחניך הדמוקרטיה האמריקנית לתוך רשת של לאומנות קנאית, צרת אופקים, ממש על גבול פשיזם אירופאי, וגורמת לו להתעלם ממדינה ישראל בגבולות הקו הירוק שעדיין קיימים בה איים של הציונות העברית, ולהעדיף על פניה את המדינה המתנהלת על-ידי חבורת הקיצוניים שברבני ישראל? אלה שמכבר נתפשים בעיני ישראלים רבים כאויב הפנימי המסוכן לנו לא פחות מהאיום האירני, וגורמים להנהגה להתחמק מתהליך השלום שהוא הקו האחרון לפני גלישה למדינה רב-לאומית, ומשמעותה ברורה. רבים מאתנו מעולם לא יראו עצמם אזרחי המדינה המשיחית, בה הוקם עכשיו "נתניהו כוח ב'" ובראשו עומד עלם החמודות נפתלי בנט, במידה מסוימת אפילו נחשב יצירו של נתניהו עצמו. לאורך המשמרת האחרונה הנוכחית התגלה נתניהו בעיקר כראש ממשלת "מדינת יהודה", שלכאורה רק אזרחיה הם "אוהבי ארץ" שצריך לטפחם, לדאוג להם למילוי שליחותו ההיסטורית. אולם לאחר מערכת הבחירות שלפנינו ימצא עצמו נתניהו לכוד בצבת ברית הקנאים; בנט המנצח הגדול במדינת יהודה יחבור בממשלה החדשה לחבריו הממתינים לו כבר שם - חוטובלי, אלקין, לוין וכמובן פייגלין. או אז תתחיל המשימה האלוהית של שליחי רבני ממלכת יהודה - להשתלט על תושבי מדינת ישראל ולהכפיפם בניגוד לרצונם לחוקי ההלכה, במחיר נגיסות מסוכנות בדמוקרטיה המתכווצת ומתערערת. אין כיום מדינה עוינת לבני העם העברי כמו מדינת יהודה ההולכת ומתרחבת כשנתניהו כעדותו של הפודל שלו, שר האוצר, שופך עליה סמבטיון של כסף "מתחת לרדאר", בעוד שהוא מזניח את החמורים של המשיח בגבולותיהם הקודמים.

הגיע הרגע לקרוא לאנשי הציונות העברית בשם הנכון: חמוריו של המשיח. דווקא בימי הממשל החזק של הדמוקרט הדגול נתניהו נחשבים כבני מעלה מיוחדת אנשי מדינת יהודה. עוד מעט והסנהדרין שהוקמה מחדש תחשוף לעבר החמורים את מלתעותיה. אוי לנו מאויבינו, אך אוי ואבוי לנו ממהרסינו הבאים מקרבנו. דבר אחד נהיה נהיר - נתניהו לא היה ואיננו מנהיג כנדרש לא למדינה שסועה כשלנו ולא למזרח תיכון רותח. בשיעורו אין נתניהו מתקרב לראשי ממשלות ישראל בעבר. הדוגמאות לשיקוליו והחלטותיו לעתים פשוט מדהימות. אי-אפשר למשל להתעלם מהדרך בה קיבל ראש הממשלה את החלטתו ההזויה בעניין בתי המתנחלים שהוקמו על אדמה פרטית ובג"ץ קבע לפנותם לאלתר. משלא נותרה ברירה אלא לפנות את המתנחלים בהתאם לפסיקת בית המשפט, קמה במדינת יהודה זעקה מרה באשר לגורל הבתים ונשמעו קולות הדורשים למנוע הריסתם. טענות אלה מצאו כמובן לב פתוח אצל נתניהו ואוזן קשובה, שכן לא יעלה על הדעת לנהוג בבתים הריקים בהריסה אכזרית. כמעט נולדה תענית ונתניהו הגה רעיון מזהיר למנוע שבירת-כלים עם אחיו המתנחלים. הוא נזכר בטכניקה המאפשרת הזזת בתים ממקומם ונטיעתם מחדש במקום אחר. אין ספק כי מדובר ביכולת שמכבר הוכיחה עצמה, רק שהסיפור הזה של המשת הבתים ממקום אחד לשני הייתה אמורה לעלות עשרות מיליוני שקלים! תאמינו או לא, אך העובדות ידועות. באותם ימים ממש חזרה ועלתה שוב ושוב תחינת תושבי גוש עוטף עזה למגן את מוסדות החינוך הפרוצים לכל טיל מעופף. פעם אחר פעם הייתה התשובה מלשכת ראש הממשלה כי לצערו אין תקציב "כרגע" למיגון שכזה. פירוש הדבר המשך סיכונם היומיומי של עשרות אלפי ילדים. תאמינו או לא, אבל מעשה פלא ממש נמצא מיד תקציב להעברה מפוארת של אותם בתים שצריך היה לשמרם בשלמותם... תרגיל שאילו התבצע היינו הופכים כולנו לחוכא ואיטלולא ברחבי-עולם; כאילו, רק כאילו כמובן, מדובר במדינה משוגעת.

אם לא די בכך כי אז לפניכם דוגמה נוספת לקבלת החלטות ממלכתיות הזויות, שאילו היה נקלע למצב כזה מישהו אחר היו מציעים לו הצעות שונות ומשונות לשיפור מצב בריאותו. לא מכבר פרץ משבר (אחד מרבים!) בלשכת ראש הממשלה. אחד מגאוניו, אולי הקרוב אליו ביותר מבין יועציו, התגלה כחשוד בסטייה, כמי שתחביבו הוא לצלם ערוות נשים צעירות. במקום שראש הממשלה ייפטר ממנו, פירק נתניהו בכעסו את חבורת יועציו הנאמנים שגילו את הפרשה - ואילו את היועץ שפוטר משירותו הציבורי בבושת-פנים המשיך להעסיק כשליחו רם המעלה, כאילו פגם לא נפל בו, וכבר נודע ברבים כי שליחו החשוד בסטייה מינית משונה זו יהיה גם הממונה מטעמו על ניהול המשא-ומתן להרכבת הממשלה העתידה לקום בראשותו. וזו כמובן נקראת על-ידי חסידיו התנהגות נורמטיבית. המעט שהבאתי כהוכחה למוזרות ולאי ההיגיון שבחלק מהחלטותיו של ראש הממשלה המתוזז בתולדות ישראל, בטל בשישים לעומת הידוע ליובל דיסקין שנמנע מלחשוף סודותיו, אלא נאחז רק בקמצוץ שאין בו לפגוע בביטחון ישראל, כדי להוכיח רפיון אוניו מעוררי הדאגה של נתניהו. דיסקין אינו עושה זאת כטענת דובריו של נתניהו מחמת אכזבתו מכך שלא המשיך בדרכו לראשות המוסד. טענה אווילית במובהק. דיסקין זועק כי ספינת השוטים בה כולנו נמצאים נסחפת הנה והנה בידי רב-חובל שאיבד יכולתו לנווט. נתניהו במקום להתנער מהשפעת אביו ולצקת דפוסי מחשבה רעננים ונכונים לתרבות עברית ולמדינה מודרנית שאזרחיה שווי זכויות, נכנע כדרכו להשיט ספינה עתיקת-יומין, מתפרקת עוד מעט. אז מה יהיה אם הקברניט לא יוחלף היום?

כפי שפתחתי ברשימה זו אי-אפשר להימנע מהקבלה מדהימה שמתגלית בין נתניהו לבין הקברניט אחאב הדתי של ציידת הלוויתנים, "פיקווד". שוב ניווכח לדעת כי זעקתו של יובל דיסקין אינה מעשה קנטרני, אלא קריאה אמיתית ונואשת לשפיות הדעת, כל עוד הדבר ניתן. אפשר עדיין לעצור תהליך שסיומו עלול להיות טראגי בגלל עיוורון כשבראש המחנה המסוכן ניצבים קנאים בני ברית קמאית שלמדו גם הם להכיר את חולשותיו של נתניהו והם משתמשים בו מכבר בציניות. והוא מסגיר עצמו לחסדם פעם אחרי פעם, מפני שבעצם הוא תמים-דעים אתם. וכאן אנחנו סוגרים מעגל שיש בו להטיל אור על הדמות הטראגית הזאת ששמה בנימין נתניהו. ב-1851 פורסם לראשונה הרומן הנודע "מובי דיק" באנגליה, שנכתב בידי הסופר האמריקני, הרמן מלוויל. במהדורה האנגלית התפרסם הספר בגירסה מצונזרת ורק כעבור חודש נדפסה לראשונה הגירסה המלאה בניו-יורק. זהו סיפור שלא עורר בתחילה התייחסות לגדולתו המפעימה. היו צריכות לחלוף שנים על שנים עד שהמבקרים הראשונים, ברבע הראשון של המאה העשרים, עמדו על ערכו ויופיו המרהיב של הרומן הגדול הזה, המספר על מסע בעקבות לוויתנים אשר שומנם שימש לתאורה כפי שהיה מקובל ונדרש בימים ההם. מכבר נחשב רומן זה ליצירה הספרותית האמריקנית בין החשובות ביותר. ישנם כאלה הסבורים שמדובר ביצירה הספרותית האמריקנית החשובה ביותר. מסעות ציד הלוויתנים נמשכו לעתים חודשים רבים. מלוויל עצמו היה שותף לאחד המסעות האלה שנמשך שנה וחצי. ממנו שאב את המידע העצום ששימש אותו בכתיבת הרומן "מובי דיק", בעקבות סיפור אמיתי שהתרחש. הסיפור מתחיל עם הופעתו של איש צעיר המחפש לעצמו ריגושים כיורד ימים ושמו ישמעאל. לבסוף עולה הצעיר לספינת לוויתנים ורק כשהיא מפליגה לדרכה הוא שומע לראשונה כי הקברניט שטרם נגלה לעין הוא רב החובל אחאב, אגדה חיה. אחאב נקלע שנים קודם לכן למרדף בעקבות לוויתן ענק ולבן, מובי דיק. במהלך מרדף זה תקף אותו הלוויתן ואת מטילי הצלצלים, ופצע אותו קשה. בין היתר צילק אותו ואף קטע את אחת מרגליו. אחאב רואה בלוויתן הזה את יצורו של השטן שחובתו כמאמין לרדוף אותו עד חורמה. מסע זה הופך למסע של אימה כשמתברר כי אחאב השואף לנקמה בלוויתן השטני על-פי צו אלוהיו מתעלם מהחובות המוטלות עליו כקברניט הספינה. לפתע מתבהרת התמונה המעיקה כי יצר-לב מכתיב דרכו של הקברניט ולא ההיגיון ומידת השליטה המצופה ממנהיג אמיתי. הדמיון הניכר בהתנהלותו של נתניהו לקברניט אחאב הולך וגדל מדף לדף. שניהם חשדנים. שניהם רדופי אימה. שניהם נבחרו על-ידי האל למלא משימות נעלות. שניהם ברגע בו עליהם לבחור בין אחריותם לבין שליחותם כפי שהם רואים אותה, שוגים בפרשנותם. אחאב בוחר לרדוף בכל מחיר אחרי הלוויתן הלבן, נתניהו אינו מרפה למרות תזזיתו מאמונתו המשיחית לגבי חזון ארץ-ישראל השלמה. במהלך תיאור הניסיון הנועז ונואש של אחאב לגבור על הלוויתן המתעתע בהם באמת כשליחו של השטן, נהרג אחאב ורבים מאנשי צוותו, ואילו מובי דיק הלוויתן הלבן ממשיך במסעו הנצחי. בתקופתנו היו מעמידים למשפט את הקברניט אחאב על הפרת אמונים, בלי צורך בוועדות חקירה מייגעות, מסורבלות וחסרות שיניים. הדרך היחידה למנוע אסון שיתרחש בעקבות קיבעון של מנהיג המאמין בשליחותו ההיסטורית-משיחית מחייבת לעתים להתריע מפני הסכנה הכרוכה בו כדי לבחור באחר. יובל דיסקין עשה זאת בזמן הנכון, עוד לפני פתיחת הקלפיות. קריאתו צריכה לעורר כל בר-דעת. צריך כל-אדם לשקול את חשיבות ומשקל הפתק שיטיל לסדק שבארגז.