החורף הקשה הפוקד אותנו השנה מזכיר לי נשכחות. שנים רבות היו שמורים עמי, בארון בגדי העבודה, שיירי הציוד הצבאי החורפי של "בעד נגד הקור". היתממתי בתור לאפסנאות, בעת סיום שירות המילואים, גם כשידעתי שנשארו בכליי דובון או מגפי שלג קנדיים או כובע-כלב. כבר אינני מזכיר את השכפ"ץ - הלא הוא אפוד-המגן, שמשום מה נדבק אליי ולא רצה לנטוש אותי. לזכותי אציין שהענקתי אותו כמתנת-חברות לקצין-מילואים צעיר. ארון החורף שלי, שהיה פעם גדוש, התרוקן עם השנים. הדובון והכפפות ניתנו לבני, וחתניי שהמשיכו לשרת ביחידות קרביות זמן רב אחריי, קיבלו את החרמונית, מגפי השלג הקנדיים, כובע הכלב, וכל מה שאימא חורף ואבא צה"ל הותירו אצלי.
מגפי-השלג הקנדיים הצהובים הזכירוני את שלוש-מאות החליפות של ציידי-השועלים מקנדה, שתרם לגדודנו נדיב יהודי קנדי. זה היה בחורף הקשה שלנו ב"מובלעת" הסורית, 1974, כמעט לפני ארבעים שנה. בשלהי מלחמת יום-הכיפורים. הנדיב ביקר בגזרת הגדוד ראה את מצוקת הקור שלנו ושלח מטען דחוף, שהובא לרמת הגולן במיוחד בידי שליח מנמל-התעופה. אלה היו חליפות חמות במיוחד, חליפות של ציידי-שועלים, ובקציהן היו מותקנים מגפיים ממולאים אוויר שחיממו את רגלינו עד זיעה. לימים גם צה"ל למד להתגונן מפני הקור, אך זה היה הרבה שנים אחרי החורף הנוראי ההוא.
אני זוכר שבוקר קפוא אחד הגיע צוות טלוויזיה ישראלי למרומי התל שישבנו עליו. הבחורים פתחו בקינה מתמשכת, על שאין טלוויזיות, על שהחרימו השלטונות את חוברות "פלייבוי" ששלחה לנו אשת-הנשיא נינה קציר. צדקנים מחורבנים שישבו בצמרת מנעו מאיתנו את העונג הזה. תבורך מנשים נינה קציר, שהבינה ללב החיילים הרבה יותר מחייקה גרוסמן הצדקנית, שסיפרה בכנסת שפגשה חיילים שהכחילו מקור בתוך שקי-השינה שלהם. התלהבתי גם אני ותקעתי נאום קצר בגנות הגנבים הנהנים היושבים בנמל-התעופה ובמקומות אחרים, ומונעים מאיתנו, הלוחמים הקפואים, גם את הטלוויזיות שנשלחו אלינו, וכמובן גם את ציוד החורף. והדברים הגיעו בהפתעה ונדפסו דווקא בעיתון היומי.
ערב או שניים לאחר ביקור צוות הטלוויזיה הוזמנתי דחוף למפקדת הגדוד, שישבה בעיירה הסורית הנטושה אוּם-בּוּטְנֶה. "מה קרה לך?" ננזפתי במפקדת-הגדוד, "איך זה הצטרפת למקהלת הקוטרים והבכיינים?" אמרתי שהתלהבתי מהאווירה והצטרפתי לתלונות החיילים, כי היה זה בעיניי מעין נקמה-זוטא באדריכלי המחדל. אבל קציני הגדוד שלנו היו מבני-המעלה של תנועת-העבודה. חניכי טבנקין מהקיבוץ המאוחד, ויערי מהקיבוץ הארצי, ואליעזר יפה מתנועת המושבים. הם הטיפו להסתפקות במועט, וחרפה גדולה נחשב בעיניהם הקיטור. כמעט כבגידה, הרחמן יצילנו. ועוד לעיני המצלמות??? "למה חתמת על מכתב-הבושה הבכייני בעיתון? בגדוד שלנו לא מיללים", ואני הרגשתי שהפסדתי הרבה באותו הערב במפקדת-הגדוד. מילא לסבול מהקור, מילא לחשוק שיניים ולקפוא, מילא להסריח מנפט ומעשן המדורות, אבל להתלונן כאחד היללנים? להיות כאחד הטוראים הדפוקים? ולרוץ אחרי התקשורת המושתנת והעלובה הזו? ואני חשדתי זמן רב שבשל כך לא קודמתי בדרגה, מהסמל הנצחי שהייתי, לדרגת הרב-סמל הנכספת.
כשבוע לאחר מכן הייתי עד להופעתו של רפול, מפקד האוגדה, בפני חיילי המוצב הקטן שמתחת לתל הבזלת. הוא עלה על ארגז תחמושת ואמר להם שזו חרפה לילל כמו ילדים מופרעים, בגלל כמה לילות של קור. החיילים התקוממו וצעקו לו שאם היה להם דובון חם כמו שיש לו, לא היו מתלוננים. רפול, בהצגת-תכלית מבוימת היטב, פשט את הדובון שלו, והשליך אותו לעבר החיילים שישבו למרגלותיו. כעת תסתמו את הפה, אמר להם. אבל לקציני הפמליה שלו אמר בלחש, שהוא רוצה את הדובון בחזרה מייד עם סיום הביקור. והסוף היה ששלחנו נציג מיוחד עם כסף שנאסף במוצב, ושילחנו אותו לרמת-גן, שם הוא הכיר מישהו שהכיר מישהו שהיה מקורב למישהו שהכיר את יצרן הדובונים. והשליח חזר עם עשרות הדובונים שקנינו בפרוטותינו האחרונות.
כעשר שנים לאחר מלחמת יום-הכיפורים, 1983, בחורף הקשה בג'בל ברוך שבלבנון, כבר קיבלתי ציוד חורף מעולה. חרמונית ומגפי שלג קנדיים צהובים, כפפות חמות וכובע-כלב חסין-קור. ופעם אחת ירדתי מהג'בל במסוק ומיהרתי לתחנת
אגד שבקרית-שמונה לרדת לחופשה קצרה. כל ציוד החורף היקר שלי היה ארוז בשק החפצים שלי. בעפולה עצר האוטובוס לעשרים דקות הפסקה. ואני ירדתי ללגום כוס קפה קצרה ומהירה. אלא שפגשתי בתחנה ידיד עפולאי ששירת פעם בגדוד, ושקענו בשיחת רעים ארוכה. עד שלפתע שאל אותי האם לא הסתיימה הפסקת-הקפה. הצצתי לרחבה וחשכו עיניי.
האוטובוס שלי הפליג כבר לדרכו, ובתוכו שק-החפצים שלי ובו ציוד החורף ששוויו ודאי אלפי שקלים. ובטח כבר שלחו ידם בו נוסעים חמדנים. רצתי חסר-נשימה אל מנהל התחנה והוא שלח אותי לאוטובוס הבא לתל אביב. אלא שזה היה מאסף, והמרחק בינו לבין האוטובוס המהיר שלי רק הלך וגדל. כבר התייאשתי והתחלתי לחשוב מניין יימצא לי סכום הקנסות העצום שאצטרך לשלם.
אבל חיילים ותיקים הם ברי-מזל כידוע. הגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב ורצתי חסר-נשימה לחדר הנהגים הסמוך. על מדפי האבידות זיהיתי מרחוק את שק-החפצים שלי מחייך אליי בצנעה. הנהג הנדיב, שכני מכפר הרוא"ה, צחק להפתעתי. "ומה חשבת?" שאל אותי, " שאני לא אדאג לך? ראיתי על השק רשום שם וקיבוץ עין-החורש. נו, זה הספיק. אנחנו הרי שכנים."
כשהגעתי הביתה טילפנתי מיד לאשתו של הנהג האדיב ושאלתי אותה איך להודות לו. "תכתוב מכתב תודה נרגש לאגד" הציעה. ואני ישבתי מייד אל מכונת-הכתיבה החמודה שלי, ה"קלמנטיין" הכתומה של אוליבטי, זו שהייתי מקיש עליה בחופשות בדם-לבי את שירי הזיכרון, וכתבתי מכתב תודה נרגש להנהלת קואופרטיב אגד. וזו הייתה פעם ראשונה ויחידה שתקתקתי מכתב-תודה במקום שיר-זיכרון, כאשר נהגתי, מייד עם הגיעי הביתה לחופשה, מארץ ההרים הרעה והמאיימת של דרום לבנון.