כשעמדתי ליפול במדרגות מן הקומה השנייה לקומה הראשונה ביום רביעי בבוקר, אחזתי ביד אחת סל כביסה, וביד השנייה אחזתי מעקה מעץ. וככה כשאני כמעט מתהפכת לגמרי, החזקתי בכל כוחי בכף יד ימין את המעקה, ובאותה הזדמנות דרכתי חזק בכל כוחי על כף רגלי השמאלית. כך נטעתי את עצמי לקרקע בכל העוצמה שיכולתי לגייס. וזה הספיק לשניות ספורות. רגליי היו נטועות בצורה משונה ובעיוות בלתי מוסבר. בגדים השתרבבו מסל הכביסה כמו לשונות שהציצו מפֶּה של חיה צמאה. בה בעת אחזתי בידי במעקה העץ העבות שסימן לי את גבולותיי. וזהו שלא נפלתי. פשוט בלמתי את הנפילה.
צעקתי. צעקה אחת אוליי שתי צעקות. איני זוכרת, כמה פעמים צעקתי. "אמא'לה!" ככה חזק צעקתי. כאילו שאמא שלי, עליה השלום, יכולה לשמוע אותי צועקת. זה היה בשבוע שעבר, חלפו יותר משבעה ימים. הכאב שכך. עוד באותו היום בשעות הראשונות הספקתי ללכת למספרה. ממש אחרי שכמעט נפלתי נכנסתי לרכב ונהגתי כמו גיבורה עד למספרה. רינת מרחה לי צבע, ואחר כך כשכבר כבר לא יכולתי לזוז מן הספה במספרה אל הכורסה לייבוש השער, צלצלתי למזכירה בבית הספר וביקשתי למסור שאיני יכולה לבוא לבית הספר, שנפלתי שאיני יכולה ללכת. ניבאתי את מה שיתרחש תוך שעה.
נכנסתי לרכב הקטן, ורק רציתי נעלי בית של דפנה. אמרתי לרינת במספרה, שאני צריכה נעלי בית טובות לא כאלה כמו שנעלתי בבוקר. והיא אמרה לי שיש עדיין חנות ותיקה כזאת בעיר ממש מול תחנת אגד. המליצה לי על רכישת נעלי בית בטיחותיות, כמו שקנתה לאמא שלה. והחלטתי שבגילי אני צריכה לנעול משהו בטוח. ימים רבים רציתי נעלי בית אחרות. צעדתי בבית עם כפכפים של קרוקס. כפכפים משנה שעברה, שצריכה הייתי לזרוק אותם מכל המדרגות לפח האשפה, אך עדיין לא נפטרתי מהם. וככה כשעמדתי מן הקומה השנייה והבטתי למטה לקומה הראשונה כמעט נפלתי בעודי נעולה בכפכפי הקרוקס. וכשיצאתי מן המספרה נהגתי ישר לכיוון שער הגיא, לחנות הקטנה של נעלי דפנה. אלא שזהו - לא הצלחתי להגיע. בתוך הרכב הרגשתי שאני צונחת, חצי מעולפת. הבנתי שאסור לי לנסוע הלאה, תחפשי סיבוב ומהר תדהרי הבייתה, אמרתי לעצמי, כי תכף לא תוכלי ללכת לא לדפנה ולא לאף מקום. ואכן, בסיבוב ליד פלאפל "מוסה" פשוט הסתובבתי סיבוב פרסה ונסעתי את כל שדרות ויצמן כשאני חולפת על פני רמזורים שהאירו לי פנים, אך הכאבים פילחו את ברכי.
כשנכנסתי הבייתה, היו לי כבר כאבים חזקים בברך השמאלית. מאז הכאבים שככו. שבוע וקצת חלף מן הימים הכואבים הללו. שכחתי שבימים הראשונים נעתי כמו במוסד גריאטרי, דחפתי כיסא שעמד סמוך אליי עד לשירותים הצמודים למיטה הזוגית. בעלי חיפש מגש להגיש לי אוכל בימים הראשונים ובמקום מגש הוציא את תבנית האפייה מן התנור והניח עליה את הארוחות הראשונות עד שבִּתי הגדולה מצאה מגש תקין באחד הארונות. בימים הראשונים לא יכולתי לעשות דבר. שכבתי במיטה, נטלתי משככי כאבים. ותבינו בכלל לא נפלתי, זו הייתה מעידה שבה בלמתי את הנפילה בעזרת הברך השמאלית שלי. וכתגובה היא החליטה לעשות לי בעיות, היא התמלאה במים, איני יודעת מדוע הגיעו מים עד לברך. חשבתי שיספיקו לי יומיים לנוח במיטה. אחרי הכיסא שלא יכולתי לנוע עמו בכל הבית בשל המדרגות צלצלתי לאבי, כשהייתי נואשת וביקשתי שיביא לי מקל סבא. והוא טס מהר באוטובוס ממרכז העיר לשכונה שלי ביום שישי כדי להביא לי מקל סבא. הלכתי ככה כמה ימים צועדת בעזרת מקל סבא. זה עזר קצת.
בהתחלה שמחתי שמטלות הבית כבר אינן עליי. לא צריך להפעיל מכונות כביסה, לא צריך לקפל כביסה, לא צריך לבשל, והכי חשוב לא צריך ללכת לעבודה. לא צריך לעשות כלום, צריך רק לטפל בברך. הקשבתי לעצות של כל מי שחווה כזאת כמעט נפילה, איריס, שרה וכל החברות שלי שלחו לי עצות בכל דרך, אחת כתבה לי הודעה לנייד, השנייה כתבה לי בפייסבוק, וחגית כל הזמן כתבה לי שלא הפסדתי כלום כי הכיתה ניגשת לבחינות החורף. ואכן כשהגעתי לרופא והוא רשם לי איזה כדור שהרס לי את הקיבה כעבור כמה ימים של לקיחה והציל לי את הברך, וכשביקשתי שירשום לי את משחת הפלא, והוא אמר "טראומיל את יכולה לרכוש בעצמך".
בדרך כשחזרנו מהרופא או מאחד הצילומים התחננתי לבעלי שייקח אותי לדדות עד לחנות של נעלי דפנה. כשנכנסתי לחנות של נעלי דפנה כל כך שמחתי כאילו פגשתי משפחה אבודה. וישר רכשתי נעליים כמו של קיפי אבל מודרניות בצבע שחור עטופים בצעיף אפור. הנעליים של קיפי הצילו אותי. ממש ככה. את כפכפי הקרוקס דחפתי לסל כביסה שעומד ליד המדרגות, אין לי לב לזרוק אותן לפח האשפה, אבל צריך להיות לי האומץ להיפטר מהזבל הזה. גם עקב משונה, כי אלה לא נעלי קרוקס רגילות, יש להן פרווה מבפנים, והן מרמות כי הן נראות עדיין בסדר, אבל מסוכנות לבריאותי.
והאמת, כשניצלתי מהנפילה הרגשתי הקלה, לא חשתי כאב, חשתי עוצמה בלתי מוסברת, רציתי ליפול, שאלתי את עצמי, מה קמת בבוקר וכשעמדת בקומה השנייה ופשוט רצית לקפוץ מן הקומה השנייה לקומה הראשונה? לא הבנתי מדוע רציתי ליפול כך סתם בבוקר. אני לא מבינה מדוע חשתי הקלה כשכמעט נפלתי. זו הייתה נפילה בלתי מוסברת, אני עדיין מתאוששת ממנה, ונזכרת שכל מה שהיה לפני-כן וכל מה שיהיה לאחר מכן אינו דומה. אני מודה לאל שזו הייתה נפילה קטנה על הקצה, שאין זו נפילה מלאה אלא נפילה חלקית, אני מודה לאל שהנפילה העניקה לי מנוחה קטנה, שיכולתי להיתנתק מכל מה שעשיתי ככה לשבועיים כפי שביקש ממני הרופא, אני חוזרת באיזי לחיים, לאט לאט מתייחסת בכבוד לברך שלי, ורק לנועם אני הבטחתי שאפגוש אותו עם חברים בבית הקפה, והיום הזה כבר הגיע, אני מאמינה שכמו שנועם אמר, החיים נפלאים כשמסתכלים עליהם אחרת.
האמת, בריאות טובה, רק בריאות טובה.