הציבור הישראלי מזהה כראוי את שביל המציאות בסבך הג'ונגל הפוליטי למרות שאינו גר בווילה. אנחנו נראה אותו מופיע ביום הבחירות. המצב היום דומה, להבדיל אלפי הבדלות, למצב שהתרחש במערב אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. גרמניה גועשת ומעלה עשן שחור, ומעבר לים אמריקה הבדלנית בראשות אובמה שלה מתחפרת בתהליכי שלום וראווה מרחיקי לכת ועדות.
באנגליה צ'רצ'יל מצביע בפרלמנט על תהליכי התחמשות סודיים למחצה של גרמניה, והעיתונות הלונדונית הסולידית והמכובדת מכתירה אותו בתואר מחרחר מלחמה. הצרפתים מנסים, או משתדלים, לא להבין את המתרחש מעבר לגבול. גרמניה השפויה נשברת מבפנים בשל קלון התבוסה שהומט עליה. גם מצרים. גם שאר מדינות ערב.
אצלנו סבורים שהקלון הערבי הינו תבוסה מסוימת שנחלו הערבים ב-67', וכי שלושת הלאווים המפורסמים של חרטום הפכו מכבר לכתב חרטומים וחלפו מן העולם. הם טועים. הקלון הזה חי ותוסס ברצועה ערנית ומוארת, אולי בלתי נפסקת, לאורך חוף הים התיכון. הקלון בפשטות הוא קיומה של מדינת ישראל, מדינה שהקימו פה היהודים לעצמם על אדמה חרוכה ערבית-מוסלמית קדושה למהדרין ולמוג'האדין. זה עדיין מזעזע מוסלמים נורמטיביים בכל רחבי העולם.
הערבים אינם מוכנים למה שקרוי אצלנו 'שלום' והם מחנכים את הדורות הבאים שלהם על שנאה, בוז ודחייה חסרת פשרות. לשם הבהרה, שנבין גם אנחנו, הם נותנים בנו סימני דרך ומדרך שאי-אפשר לטעות בהם: כלבים, קופים וחזירים.
תנועת שלום-עכשיו-ציפי-פרץ-אולמרט-זהבה ורבים וטובים סבורים שחסכונות ופיקדונות שצברו בחייהם כאדמת מולדת לשם פנסיה מכובדת ושלווה, יאפשרו להם למות פה בכבוד את שארית חייהם. האם באמת נצליח כולנו למות בכבוד לפני שכסף זה יאזל ונהפוך לז"ל?
ב-36' עמדו 80 דיביזיות צרפתיות חמושות עד השיניים מול הפרובוקציה החובבנית של היטלר בחבל הריין. גם חייל אחד לא זז. היטלר, עם גדוד פלישה או שניים, תלה את כולם על חבל הריין.
אנחנו ניצבים שנים על גבי שנים מול הפרובוקציות של חמאס – גם חייל אחד לא זז. אנשים רבים בתוכנו מניפים בגאווה ובאחווה סוציאלית של אחים את דגל הבדלנות המדינית של אובמה וזועקים את סיסמת החיים הטובים:
שלום עכשיו.
כמו שהמכונית של אז אינה המכונית של היום, כן מינכן של 38' אינה מינכן של היום. אבל הגלגלים עדיין מסתובבים באותו כיוון והנהג האנושי יושב מאחורי הגה נעים-הליכות ומהלכים. כיוון הנסיעה – יש להדגיש – לא השתנה גם הלילה הזה.
הפתגם "שלום עכשיו עושים עם אויבים" צריך להתאים, לדעתי, גם לאגף השני של המשוואה. כלומר, שלום לא עושים עם כלבים, קופים וחזירים, אלא עם בני אדם.
מה בעצם אומרים לנו כל האנשים הטובים? המבינים האלה, שחסכו פרוטה לפרוטה את אדמת המולדת ועכשיו מוכנים לשלם אותה רק כדי למות פה בכבוד את שארית חייהם, אומרים: אני צריך שהפלשתינים יכירו בקיומי כמדינה יהודית?!
יש להודות, זו סיסמה חזקה כי היא משדרת כמה תובנות נפלאות כדלקמן: עם ישראל חי; עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב; אנחנו קיימים כבר שלושת אלפים וחמשת אלפים שנה, ומי שהכריז עלינו כעם זו התורה הקדושה ולכן אנחנו מנסים להיפטר ממנה...; כמה זמן בעצם קיימים הפלשתינים?; כוחי ועוצם ידי.
התשובה לשאלה הקשה הזאת רכה למדי: אם לא דרוש לכם שהפלשתינים יכירו בקיומנו - אז תגידו, בבקשה, על איזה 'שלום' מדובר פה? כלומר, גם 'שלום עכשיו' (זו תנועה שקוראת לעצמה 'שלום עכשיו' כי היא רוצה להביא שלום עכשיו) לא מתכוונת לשלום. היא חותרת להסדר כלשהו שבו אנחנו נמסור לערבים שטחים, עם או בלי ערבים וערבות, בתמורה. למסור להם את הפנסיה שלנו שחסכנו בדם, פרוטה בעקבות פרוטה.
האם יש מספיק שטחים בבנק בשביל כולנו, ועד מתי? זו שאלה טובה, כי התמורה נחשפת לאיטה. בתמורה למה? וכי איזו תמורה מקבלים קופים? בוטנים.