אנתולוגיה עמוקה מני ים

השירה האיברו-אמריקנית הוסיפה משב רוח מרענן לשירה הלירית ברחבי העולם, והרוח החדשה הזו השפיעה גם על השירה באירופה, גם על השירה באמריקה בכלל. קובץ התרגומים של אריה קומיי מרשים ומאלף - ואנו מקבלים הזדמנות נדירה להציץ ללב השירה הקסומה הזו, ספרדית-פורטוגלית, שהוסיפה גוון מיוחד לשירה העולמית. המבחר של קומיי עשיר וחכם: אנו יוצאים במסע להכרת פניה של שירה מיוחדת, והקובץ חושף אותנו לשירה זו על מגוון זרמיה בעוצמה מיוחדת: מסעות פואטיים להבנת סוד הקיום, להבנת מסתרי הנפש האנושית, לחשיפת המפלסים הבלתי נראים של המציאות. אריי קומיי ידע לבחור שירה הקרובה בוודאי ללבו, שירה שמאפשרת לנו לגלות את מעמקיה של השירה האיברו ספרדית, להפנים את עוצמותיה לגעת בסודות הקיום האנושי, לעצב לנו תובנות בדבר ההתמודדות עם היגון, עם האסון - וקומיי ידע לתת לנו במבחר המרשים הזה גם שירה שכל כולה הצדעה למורשת הרוחנית היהודית, למורשת התנ"כית, ויש אפילו שירים שהם הצדעה לישראל. חלק מרכזי באנתולוגיה הוא החטיבה המסעירה ומענגת של השירה הלירית הצרופה. נמצא בשירה זו שימוש בטכניקות שיריות לשרטט לנו נימים עדינים של תחושות, מצבים שונים, יכולת לתאר מגוון של רגשות, מעבר מתחושה לתחושה, הנה שיר של משוררת בת אורוגוואי, שנותנת לנו טעימה המאפיינת את השלם כולו, הנה השיר "יום אחד מאושר-ללא-סיבה" של המשוררת חואנה דה איברבורו: בְּסִירָה שֶׁל צָהֳרֵי הַיּוֹם נָחַתִּי בְּאִיֵּי הַשִּׂמְחָה-לְלֹא-סִבָּה. לַלֶּחֶם טַעַם שֶׁל פְּרִי וְהוֹסִיפוּ דְּבַשׁ לָרַעֲנַנּוּת הַלֹּא מוּדַעַת שֶׁל הַמַּיִם. שילוב המטאפורה של נחיתה באיים מרוחקים, תיאור העולם החדש באמצעות הפרי והלחם והדבש, כל זה יוצר עולם צבעוני, אקזוטי וקסום. דווקא ההדגשה שזו שמחה ללא סיבה, מעצימה את החוויה, את ההתרגשות, שהשיר הזה מחולל בקוראים. זו רק הפתיחה לשיר, ואנו רואים רוח חדשה זו בשירים רבים, בקובץ השירים המתורגמים של שירה איברו אמריקנית, פרי עטו של המתרגם המוכשר אריה קומיי. אנו רואים גוונים עזים אלה של רגשות בדימויים עזים ברב משוררים רבים, כך אצל המשוררת בת ארגנטינה אלפונסינה סטורני: מַיִם, מַיִם, מַיִם! אֲנִי הוֹלֶכֶת וְצוֹעֶקֶת בָּרְחוֹבוֹת וּבַכִּכָּרוֹת. מַיִם, מַיִם, מַיִם! אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת מֵהֵם, אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִרְווֹת מֵהֵם, לֹא פִּי מְבַקֵּשׁ מַיִם. אֶלָּא נַפְשִׁי הַמִּתְיַבֶּשֶׁת, נֶחְרֶבֶת, נִקְרַעַת. אלפונסינה מיטיבה להצפין את המלה רגשות והיא לוקחת אותנו לשדה הציפיות, ההליכה במדבר החיים, המשאלות והחלומות שלא התגשמו הופכים למים, ואותו צימאון מעצים את השיר לפסגות לא יתוארו. התהייה בין רגשות שונים, בין הלכי רוח שונים, היא גם המבט השואל מהי אמת, מה היא אשליה, ואצל המשורר בן גואטמלה אנו רואים זאת בשיר שכולו שאלה אחת גדולה, צעקה גדולה. כך נפתח השיר "אמא, את המצאת אותי" של מיגל אנחל אסטוריאס: אֵיזוֹ תַּבְעֵרָה הִבְעַרְתְּ אַתְּ, אַשְׁלָיָה, לִפְנֵי שֶׁהָיִיתִי אֲנִי? אין המדובר רק במעבר בין סוגי רגשות, אלא גם במעברים בין זיכרון לשכחה, בין מצבי רוח שונים: שיר זה של בת אקוודור מוביל אותנו לשיר של משורר ידוע, בן אל סלוודור, רוקא דלטון בשירו 'הביזוי הגדול': רגשותיו מעורבים, תחושותיו קשות, וכמשורר שנפשו חופשייה הוא מנסה להבין היכן נעלמה אותה ארץ שהייתה בתודעתו: יש בשורות מחאה על ארצו ששינתה פניה, שורות של משורר שמנסה להבין מהי אותה מהות שנשחתה: אַךְ עַתָּה אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵינֵךְ קַיֶּמֶת וְעוֹד נִדְמֶה לִי שֶׁאֵין מִי שֶׁצָּרִיךְ אוֹתְךָ, לֹא שׁוֹמְעִים אִמָּהוֹת מְדַבְּרוֹת עָלַיִךְ. דָּבָר זֶה מְשַׂמֵּחַ אוֹתִי כִּי הוּא מוֹכִיחַ שֶׁהִמְצֵאתִי לִי אֶרֶץ אֲפִלּוּ אִם אֲנִי נָתוּן לְבָתֵּי מְשֻׁגָּעִים. חורחה בורחס, כוכב משוררי ארגנטינה, יודע גם הוא לתת חיים אחרים במחוזות המוות - וכך בשיר שנכתב לבנו, אנו נודדים למחוזות בראשית, והחוטים נקשרים, מיתוס נוגע במציאות עכשווית: כך בשירו "לַבֵּן", רשות הדיבור ל חוֹרְחֶה לוּאִיס בּוֹרְחֶס: לֹא אֲנִי הוֹלַדְתִּי אוֹתְךָ אֶלָּא הַמֵּתִים, אֵלֶּה הֵם אָבִי, אָבִיו וַאֲבוֹתָיו; הקשר לעבר ולמוות הוא חיבור לסיבת הסיבות, לדורות הקודמים, לכל מה שיצרו אלה שהיו לפנינו. בשירה הדרום אמריקנית יש צלילה למעמקי הזמן, יש כבוד לערכים של הדור הקודם. גם כאשר יש רוחות חדשות, יש כבוד למחוז העבר, למחוז האגדה, לדור האבות. הקשר המורכב לעולם הזמן, הדרך לחבר בין הזמנים השונים - מוטיב זה מלווה משוררים שונים - ואנו חשים בעומק ובמורכבות של שירה זו: כך אצל המשורר בן ברזיל שמתלבט בין עבר והווה, בין עולם שהיה לבין המציאות, בשירו "יד ביד": כך נפתח שירו "יָד בְּיָד", אלה דבריו של המשורר קַארְלוֹס דרומונד דֶּה אַנְדְּרַאדֶגָה: לֹא אֶהְיֶה הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁל עוֹלָם הֶעָבָר. וְגַם לֹא אָשִׁיר לְעוֹלָם הַמָּחָר. אֲנִי כָּבוּל לַחַיִּים וּמַבִּיט בַּחֲבֵרַי. מַרְגִּישִׁים עֲצוּבִים אַךְ נִזּוֹנִים בְּתִקְוָה. החיים מחייבים התמודדות, מחייבים לחבר בין זמנים, והזמנים הופכים לחלק ממעגל החברה, החיים, להיות חבריו של המשורר. אין חשש לעמוד מול העבר, גם כשמדובר במוות. קומיי חושף אותנו גם לשירה שמבקשת לאזור כוח ולהתרומם אל מעל לשכבה הפיזית, מעל לשברים של ההתמוטטות. להגיע אל שבילי האור: שירה שיודעת לעמוד מול הקושי והבורות האפלים. כך אצל בורחס. גם בשירתו אנו מוצאים כתיבה נבואית, מלאת אומץ. במעגל שירי ההצדעה לעבר, אין הוא חושש להצדיע גם למורשת היהודית, לתרבות שהנחילה לעולם, ויבורך על השיר שלו "ישראל", שיר שמנסה לבקע מיתוסים כוזבים, שמנסה להאניש עם שלם ולצייר אותו באורח מרגש, כתיבה שיש בה להוביל להזדהות עם ישראל: האדם והעם, האישיות והספר הקדוש, הכול הופך למכלול קדוש אחד. זה חלק משיר שבורחס אינו חושש לקרוא לו 'ישראל' - וחשוב שנבין, עד כמה העולם מיטיב להבין כמה עמוקה המורשת היהודית בתרבות העולם, כמה חשיבות יש ליסודותיה ביסודות של הספרות בכלל. אריה קומיי ידוע הן כמתרגם והן כמשורר, ובתרגומיו הוא אכן מצליח להפגין שליטתו בשתי השפות. בין משוררי בוליביה נמצא משוררים משובחים, ויש מוטיב שבעיניי הוא מוטיב יהודי, אך בשירה זרה הוא נשמע אחרת, מוטיב הלבנה, כך בשיר "פיוט" של המשורר אוֹסְקַר סֵרוּטוֹ: לְבָנָה הָעוֹמֶדֶת מֵעַל הַיָּם כְּמוֹ נֵר עָגֹל וְקָטָן. הלבנה דולקת כמו נר, וזה קצת מזכיר את המדרשים על אורה המועט של הלבנה לעומת אור השמש. בכלל, יש חיבור בשירים רבים למורשת של כתבי הקודש, לירושה הרוחנית שנובעת מספר הספרים, ולעתים לנו הישראלים קשה להבין, עד כמה התרבות בעולם ספוגה במורשת היהודית. זה מודגש וחזק בעיקר בשירה הדרום אמריקנית, וכאן נראה שהמסורת היהודית כמו מוטבעת בתוך התשתית הרוחנית של התרבויות. עיר האבות והנביאים, מופיעים בריש גלי, וכך אבני הכותל, ואותו אילן על אם הדרך, שמזכיר את האילן שנוטע אותו זקן לבניו ובני בניו במדרשים היהודים, או אותו אילן על אם הדרך באגדה במסכת תענית דף חמישי.. וכך ללא בושה, בגאווה גדולה כותב המשורר איגרת אהבה לישראל בהמשך: כְּמִזְמוֹרֵי הַתְּהִלִּים שֶׁעָלוּ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֲנִי מַגִּישׁ לְךָ, יִשְׂרָאֵל, גָּבִיעַ מְלֵא שִׁירִים זֶה... ובהמשך: נִשְׁמָעִים הַצְּלִילִים הָעֲרֵבִים שֶׁל "הַתִּקְוָה". אהבה לישראל ולערכיה הרוחניים הקדושים נראים לנו מפתיעים, אך בשירה הדרום אמריקנית נמצא זאת כחלק מתודעתה של השירה הזו. גם המשוררת מצ'ילה כותבת שירה נבואית של אהבה לישראל:

לְעַם יִשְׂרָאֵל

גַּבְרִיאֵלָה מִיסְטְרַאל (הריגות בפולין) גֶּזַע יְהוּדִי, בְּשַׂר יִסּוּרִים גֶּזַע יְהוּדִי, נְהַר מְרִירוּת: כְּמוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַחַד, עוֹלֶה וּמִתְגַּבֵּר יַעַר זַעֲקוֹתֶיךָ. והקשר לעם היהודי, ליצירתו, לכוחו לשיר גם כשהוא גולה ופצוע, מרטיטים את הלב: גֶּזַע יְהוּדִי, וְעוֹד נוֹתְרוּ לְךָ מֵיתָרִים וּמִזְמוֹר עֶרֶב לְהַלֵּל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ וְלִקְרֹא אֶת שִׁיר הַשִּׁירִים בְּלָשׁוֹן וּפֶה וְלֵב שְׁסוּעִים. אפילו בשירים שנראים כשירים חילוניים לגמרי, שירים שבאים לתאר אווירה של שלווה ורוגע, אנו חשים את קדושת התנ"ך, את היחס לשבת קודש: כך בשירו של של אלפונסו לוקוארד 'שקט': שַׁבָּת הַיּוֹם. עָלֶיךָ לָנוּחַ. תִּשְׁקֹט שַׁבַּתְּךָ בָּאֵל, לֹא בַּעֲמָלְךָ. בקובץ שירים רבים עשירי מבע, שירה רבת מפלסים שיודעת לחשוף בפנינו רבים שונים בנפש האדם, בנפש השירה. כך בשיר הבא, השיר " דּוּמִיָּה לִפְנֵי אֶבֶן עַתִּיקָה" של רוסריו קַסְטֶלִיאַנוֹס: הִנְנִי כָּאן, יְשׁוּבָה, עִם כָּל מוֹצָא שְׂפָתַי כְּמוֹ עִם סַל פֵּרוֹת בֹּסֶר, שְׁלֵמוּת, רְסִיסֵי אֶלֶף אֱלִילִים עַתִּיקִים מְרֻסָּקִים יש חיוניות ואהבה ורגשות עזים - ואתה הכוחות המניעים ומסחררים בשירה זו - וכך נמצא בשירו של המשורר הנפלא פאבלו נארודה: שִׁיר עֶשְׂרִים פַּבְלוֹ נֵרוּדָה יָכוֹל אֲנִי לִכְתֹּב הַשִּׁירִים הָעֲצוּבִים בְּיוֹתֵר הַלַּיְלָה. לִכְתֹּב לְמָשָׁל: "הַלַּיְלָה זָרוּעַ נִיצוֹצוֹת, וְזוֹהֲרִים כְּחֻלִים הַכּוֹכָבִים בַּמֶּרְחַקִּים". פבלו נרודה רואה עצמו כמורה דרך, כצופה מעבר לעולם החש מה הנתיב שמוביל לאושר, למימוש העצמי, וכך בשירו הבלתי נשכח:

מֵת בְּאִטִּיּוּת

פַּבְלוֹ נֵרוּדָה מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן. מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי, מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.

והסיום של השיר אינו מניח לקורא להירגע, מטלטל אותו:

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת. אַל תִּמָּנַע מִלִּהְיוֹת מְאֻשָּׁר. וקשה לסיים סקירה זו בלי להתייחס למגוון השירים של משוררים יהודים, ולתת דגש מיוחד למשורר ססר טיאמפו, הלא הוא ישראל צייטלין, שלא שכח את עמו, ובימים קשים התייצב לצד עמו, ידע להגן על בני עמו בכל מאבק: שיר מפורסם שלו הוא: דְּרָשָׁה בְּיוֹם מוֹתוֹ שֶׁל חַיִּים נַחְמָן בְּיָאלִיק. שיר זה שהוא אחד משירי הדגל של ססאר מעיד על חוזקו של המשורר, על הקשר שלו ליצירה העברית, על רצונו ליצור דיאלוג עם המשורר הלאומי שלנו, עם השירה העברית. הרוח של השירה הזו מטלטלת את העולם, משפיעה על השירה בכל מקום. ספרו של אריה קומיי הוא טעימה מתוך היין המשובח, צלילה למי התהום של שירה עמוקה מני ים. יישר כוח לאריה קומיי שעשה לילות כימים כדי לתת לנו אפשרות ליהנות היופי והתובנות של השירה האיברו אמריקנית, הספרדית- פורטוגלית, זכינו להתבשם באמת מן השירה המיוחדת הזאת.