שיטת הממשל
34 מפלגות השתתפו במערכת הבחירות ו-12 ייוצגו בכנסת בת 120 מושבים. ככל שהכנסת מפוצלת יותר, כן קשים יותר הרכבת והנהגת ממשלת-קואליציה. שיטת הממשל הקיימת נטולת מפלגות גדולות ועתירת מפלגות בינוניות וקטנות, ולכן היא תזזיתית, קשה לניהול, פועלת תחת
איום מתמיד של בחירות מוקדמות ומייצרת ממשלות בעלות תוחלת-חיים קצרה.
ריבוי המפלגות מבטא את תסכול הבוחר מאי-תפקוד המערכת הפוליטית הנעדרת אחריות ומחויבות הנבחרים לבוחר. נאמנות הנבחרים לראשי המפלגות עולה על נאמנותם לבוחר. הבוחר אינו בוחר ישירות את נבחריו, שאינם מוגבלים על-ידי מערכת יעילה של ריסונים ואיזונים ולא על-ידי הפרדת רשויות (לדוגמא, וועדת שרים לחקיקה קובעת סדר יום למחוקקים; חברי כנסת מכהנים גם כשרי
ממשלה).
נצים מול יונים
למרות שמערכת הבחירות לא עסקה בנושאי חוץ וביטחון, המחישו תוצאותיה - פעם נוספת - שהגוש הניצי ("ליכוד-ביתנו", "הבית היהודי", חרדים וחלק מבוחרי "יש עתיד")
גדול מגוש המרכז ("יש עתיד", "התנועה" וקדימה),
הגדול מגוש השמאל ("העבודה" ו"מרץ").
יאיר לפיד אף הציג את מצעו המדיני באריאל בשומרון ומתנגד לוויתור על גושי ההתנחלויות ולחלוקת ירושלים. "מרץ" היונית ביותר ו"התנועה", שהדגישה את הוויתורים לפלשתינים, קבלו רק 6 מושבים כל אחת. "העבודה" היונית-מתונה קבלה 15 מושבים ו"יש עתיד" המרכזית קבלה 19 מושבים.
היקף הגוש הניצי-מרכזי, והנטייה להימנע מדיון על המו"מ עם הפלשתינים, מבטאים את התפכחות רוב הבוחרים מאשליות המזרח התיכון החדש ועשרים שנות תהליך אוסלו, את ההכרה הגוברת שהרשות הפלשתינית אינה שותפה אמינה לתהליך שלום ואת התסכול מ"וויתורים כואבים" המחריפים את הכאב.
זה סדר היום המקומי, טיפש!
למרות הרחוב הערבי הגועש ברחבי המזרח התיכון, וחרף "עמוד ענן" שזעזע גם את תושבי גוש דן וירושלים,
התסכול מהתהליך המדיני הזניק את סדר היום המקומי לראש סדר העדיפויות.
תוצאות הבחירות מבהירות
שהבוחר מעדיף ממשלה שתוקם על יסוד הסכמה בנושאי-פנים על-אף חילוקי דעות בנושאי חוץ וביטחון. הבוחר דוחק להתמקדות בדיור בר-השגה (כולל מהפכה בתשתית הדיור להשכרה), בקיצוצים אחראיים בתקציב המדינה, בהגנה על מעמד הביניים, בהרחבת שילוב החרדים בשוק העבודה והיזמות ובתהליך הגיוס לצה"ל ובשינוי מן-היסוד של שיטת הממשל. הסרת איום הגרעין האירני הוא נושא החוץ היחידי הנמצא בראש סדר העדיפויות של הבוחר.
הבוחר הערבי
אחוז ההצבעה הנמוך של ערביי ישראל בבחירות ארציות הוא ביטוי למחאתם על התמקדות המפלגות הערביות בעניין הפלשתיני ובגינוי ישראל במקום עיסוק בצרכי הבוחר הערבי הישראלי: מלחמה בפשע ובסמים, שדרוג החינוך, התעסוקה והתשתיות.
על-אף קריאת הליגה הערבית ואמצעי התקשורת הערביים להצבעה המונית, היה אחוז ההצבעה הערבי 57% לעומת למעלה מ-80% בבחירות לרשויות המקומיות הערביות.
הפער בין המצביע הערבי לבין המפלגות הערביות מתרחב ככל שהישראליזציה של ערביי ישראל מכה שורשים. ערביי ישראל משתלבים בשיטתיות בתשתיות הרפואה, רוקחות, בנקאות, מסחר, תעשיה, תרבות, ספורט, תקשורת ופוליטיקה. חלק גדול מבטא את התסכול מהפוליטיקאים הערביים ע"י הימנעות מהצבעה וחלק מצביע עבור מפלגות לא-ערביות. לכן, ייצוגם בכנסת, בבחירות יחסיות, קטן בהרבה (11 ח"כים) מייצוגם באוכלוסיה (18%).
מנצחים ומפסידים
"בעיטה בפוליטיקאים" אפיינה את בחירות ינואר 2013 ואת
המנצח הגדול - גל חסר-תקדים של פוליטיקאים טריים השוטף את הכנסת. 47 ח"כים חדשים מבשרים תחלופה של 47%, ביניהם כל חברי "יש עתיד" ורוב חברי "הבית היהודי".
הכנסת ה-19 היא הצעירה בתולדות המדינה, בעלת-שיא במספר הנשים (26), דתיים (39, כולל 20 דתיים לאומיים וחרדי אחד ב"יש עתיד") ו
מתנחלים (17).
רה"מ נתניהו יזכה בכהונה שלישית למרות תבוסה צורבת המצמצמת את ייצוג "הליכוד ביתנו" ב-25%, מ-42 ל-31 ח"כים.
אם ישכיל להפנים את מסר הבוחר ולמנף את התמקדות מדינות ערב בבעיות פנימיות וקיומיות. רוב הבוחרים מצפים להרכבת ממשלה שתתמקד בשדרוג דרמטי של סדר היום הפנימי, שיביא לנסיקה דרמטית וארוכת-טווח באיכות החיים ובעוצמה החברתית, חינוכית, כלכלית וביטחונית, תוך התעלות על מחלוקות בנושאי-חוץ וביטחון שתטופלנה בהמשך.