בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, זכה עם ישראל למעמד הר סיני, ההתגלות האלוקית הנעלית ביותר מאז ועד בכלל; התגלות אור עליון כל כך, שכל החולים נרפאו פתאום ואפילו הנכים חזרו להיות ככל האדם. האור הזה גם הפך את כולנו לצדיקים, כי כשרואים את הקולות, כפי שהיה במעמד הר סיני, את מה שבדרך הטבע משיגים רק בשמיעה, שוב אין שאלה אם יש או אין עולמות נסתרים, אם יש או אין כוח עליון שמנהל את כל העולמות. גם השאלה מהי בדיוק מידת השפעתו של אותו כוח עליון עלינו, התבטלה מאליה. כי בראיית הקולות התברר להם בלי שום ספק כי העולם הגשמי שחווים ורואים הוא רק השתקפות חיוורת למדי של אותם עולמות נעלים. גם הבינו והרגישו שתכלית האדם היא להתחבר לאותם עולמות על-ידי קיום רצונו של אותו כוח עליון, אור אין-סוף ברוך הוא.
והנה אנחנו בפרשת משפטים [שמות כ"א]: [א] וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. פרשה הכוללת דינים בעניינים הכי בסיסיים של חיי היומיום. ולכאורה, מדובר בירידה ביחס לנושא המרכזי של פרשת יתרו, של מעמד הר סיני. אומנם גם שם, בעיצומו של המעמד הנשגב, שמענו הוראות בעניינים הכי בסיסיים ביחסי אנוש ובתיקון החברה כגון: לֹא תִרְצָח. לֹא תִנְאָף. לֹא תִגְנֹב. ובאמת גם על זה אפשר לשאול, וכי לצורך הוראות בעניינים כל כך בסיסיים ומובנים מאליהם לכל בן אנוש, צריכים התגלות של כוח עליון שיצווה על כך? ובכן, כמו שאמרנו בשבוע שעבר, הכל מבוסס על אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ; גם ההתנהגות בעניינים האנושיים הכי בסיסיים, גם היא צריכה להיות כפופה להתגלות המכוננת הזאת של אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, ומונחית על ידה. וזהו שמצטט רש"י מחז"ל בפירושו לפסוק הראשון: לִפְנֵיהֶם. ולא לפני עובדי אלילים; ואפי' ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם.
כלומר, חוקים המבוססים על שכל אנושי, אפילו אם הם טובים מאוד ואף תואמים לגמרי לחוקי התורה, זה לא מספיק טוב, אסור ליהודי לדון על פיהם. ולכאורה, מה הרעיון? מדוע לא מספיק טוב שמישהו נמנע מגניבה פשוט כי הוא אדם הגון? ומדוע אסור לדון בבית דין שדן על-פי שכל אנושי, למרות שהחוק תואם לגמרי לחוקי התורה? התשובה היא, כי מקורם של חוקי התורה הוא אותו כוח עליון שברא את העולם והוא המחייה אותו ואף מהווה אותו כל רגע מחדש. ממילא, ככל שאני מקיים את החוקים האלה ודן דווקא על פיהם, באותה שעה אני מתחבר לגמרי לאותו כוח עליון. והדבר רמוז במפורש בפסוק השני של פרשת השבוע: [ב] כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. בריאת העולם פותחת במילה בְּרֵאשִׁית, שהיא עולה תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי בגימטריא.
עד שיתגלה האור האלוקי
את הרמז הזה למדנו כמובן ממורנו הרב גינזבורג שליט"א, והוא אומר גם כי כבר בשם הגאון מוילנא מביאים רמז מופלא למבנה פרשייה זו; היא כוללת 'עבד' (76) מילים ו'עברי' (282) אותיות. הפרשייה כולה היא: [א] וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. [ב] כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. [ג] אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. [ד] אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ. [ה] וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. [ו] וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹקִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. מי שרוצה יכול לספור, לפחות את המילים, זה קל יחסית. אבל צריכים לנסות להבין מה הקשר בין הדינים האלו ובין בְּרֵאשִׁית וגם איך זה נוגע לנו.
בעניין עבד עברי דיברנו קצת בשנים קודמות, שהכוונה בפנימיות היא לעבודת ה' של יהודי בעולם הזה; שאסור ליהודי להשתעבד להנחות העולם, שִיעְבּוּד שבהכרח מרחיק אותו מעבודת ה' כי בא על חשבון. שהגוף אמור לשרת את הנשמה ולא להפך חלילה, ושהעבודה הזאת אמורה להימשך במשך ששת אלפי השנים שהעולם מתקיים במתכונתו הנוכחית, מתכונת שמה שמאפיין אותה הוא שהאלוקות, שהתגלתה לכל העולם במעמד הר סיני, שבה ונעלמה, והמשימה של היהודי, של העבד העברי, היא לחתור לגלות אותה בכל יום מחדש. כל זאת עד שישוב ויתגלה האור האלוקי לעין כל (ואז תהיה לנו עבודה מסוג אחר). אבל מלבד דיני עבד עברי יש בפרשה עוד כמה נושאים שצריכים לברר עד כמה הם אקטואלייים, עד כמה הם נוגעים לנו כיום, שהרי התורה היא נצחית כידוע.
חוקים שהחיים יוצרים
כאמור, חוקי התורה מקורם בה' יתברך, שהוא מקור החיים של כל העולמות. לכן מצווה התורה לדון על-פי חוקים אלו ורק על פיהם, כי זו הדרך להתחבר למקור החיים, ולחיות. במילים אחרות, כשדנים על-פי חוקי התורה, לא רק בהתאמה להם אלא ממש על פיהם, הרי שמלבד הבירור הראוי של הדין, גם מקיימים מצווה ובכך מתחברים למי שציווה את המצווה, כאמור ברשימה לפרשת יתרו. לא לחינם הפרשה שלנו שכל תוכנה הוא דינים שונים, היא הפרשה מספר 'חי' בתורה, כי היא מציעה לנו את הדרך שבה נוכל לחיות באמת, כיהודים. בלשון כ"ק אדמו"ר ר' יוסף יצחק מליובאוויץ', "חוקי התורה יוצרים חיים בעוד חוקים של בני אדם נוצרים מן החיים". מכיוון שכך, חוקי התורה הם נצחיים בכללם ובפרטם בעוד חוקי בני אדם משתנים בהתאם למקום ולזמן, ולפעמים אף מתאימים עצמם לרוח הזמן והמקום.
כדי להבין על מה אנחנו מדברים, ניקח לדוגמה דין אחד מפרשת השבוע [פרק כ"ב]: [כד] אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ--לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. [כה] אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ--עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. [כו] כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב--וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי. בפשט, מדובר פה בהלוואה, שאם מישהו נזקק לה ומצא מי שמוכן להלוות לו, שלא יקח ממנו ריבית וגם לא משכון שהלווה זקוק לו. אבל ניסוח הדברים מלמד על עוד כמה רבדים בציווי הזה. הנה פירוש רש"י לפסוק: אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי - רבי ישמעאל אומר כל 'אם' ו'אם' שבתורה רשות חוץ מג', וזה אחד מהן. כלומר, חובה עלינו להלוות לנזקק, זו פשוט מצווה מן התורה. וממשיך רש"י: אֶת-עַמִּי; עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין. כלומר עַמִּי מתפרש גם כאילו כתוב עִמִּי.
והנה סיכום הביניים בלשונו של רש"י: וזה משמעו: אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה - את עמי תלוהו, ולא לגוי; ולאיזה מעמי - את העני, ולאיזה עני - לאותו שעמך. התורה אינה מתביישת להורות בפירוש על כך שיהודי צריך להעדיף את טובתו של יהודי שני על פני טובתו של גוי, אפילו אם לכאורה הוא עשוי להרוויח מהגוי יותר מאשר ירוויח מהיהודי. בעצם, אסור בכלל להרוויח מהלוואה שנותנים ליהודי; כלומר התורה מצווה להלוות ליהודי בלי ריבית במקום להלוות לגוי שממנו מותר לקחת ריבית. והרעיון הזה של העדפת האח היהודי על פני הגוי, גם לא מתיישב עם התקינות הפוליטית של חוקי בני אדם במאה העשרים ואחת. אבל ככה זה התורה, היא קובעת לנו את החוקים הנכונים ומצפה מאתנו לקיים אותם גם אם זה לא כל כך מתיישב עם המוסכמות החברתיות שבאופנה.
ונניח שזכית לקיים את המצווה, נתת הלוואה ודווקא ליהודי, כיצד עליך לנהוג ביחס אליו? הרי רק טבעי שהמלווה ירגיש נעלה ביחס ללווה, בייחוד אם הלווה הוא גם עני. אסור לך, אומרת התורה: לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה. מסביר רש"י את הציווי הזה: לא תתבענו בחזקה; אם אתה יודע שאין לו - אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאלו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו. רש"י מקצר, כדרכו, אבל חז"ל מאריכים להסביר כי המלווה צריך להימנע מלהיראות לפני הלווה, שמא יתבייש ממנו. עד כדי כך. ואסור לחלוטין לקחת ממנו ריבית: לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. מסביר רש"י מה זה נֶשֶׁךְ ומדוע קוראים לזה כך: נֶשֶׁךְ - רבית, שהוא כנשיכת נחש, שנושך חַבּוּרָה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו; כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה.
דומני שאין צורך להשוות במפורש למה שקורה אצלנו בעניינים הנ"ל, כל אחד יכול לעשות את זה בעצמו. נסיים רק במסר הרוחני של מצווה זו על-פי ביאורו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ'; יש שני מצבים שבהם חפץ עובר מרשות לרשות וחייבים להחזיר, הלוואה והשאלה. בהשאלה חייבים להחזיר את החפץ שקיבלו, בהלוואה מחזירים לפי הערך שניתן אבל לא את החפץ עצמו. הקב"ה מקיים בעצמו מה שהוא מצווה לנו; הוא הלווה לנו את הגוף והשאיל את הנשמה. הנשמה חוזרת אל האלקים כפי שנתנה לנו, בלי שינויים. את הגוף אנחנו אמורים להחזיר בבוא יומנו, באותו ערך שקיבלנו; אומנם הוא עומד לרשותנו לכל שימוש, כמו הלוואה, אבל בסוף צריכים להחזיר אותו בלי פחת שכתוצאה מהתמכרות לתענוגות עולם הזה.