כמה ימים לפני הבחירות חשבתי שמפלגת העבודה באמת שיקמה את עצמה. היו כמה פאשלות עם פרץ, ועם שגיא – אך בדרך כלל זה נראה משהו שמחדש את עצמו, משהו שמביע חזרת עטרה ליושנה (ואני בכלל לא שמאלי, אבי ז"ל היה מפאיני"ק – כך שיש סימפטיה).
ואז התחילו הזיגזוגים אם כן ממשלה לא ממשלה אשר סיימו את יום הבחירות בנאום מפלה מטופש של
שלי יחימוביץ', נאום אשר הרס סופית את כל הקרדיט שצברה במהלך השנה האחרונה.
ועכשיו השאלה אם כן תיכנס, לא תיכנס, כן תיכנס, לא תיכנס – יאללה שלי, עופו – נמאסתם.
ביבי, תשאיר אותם לסוף, שיזחלו, לא על ארבע, על שש, שיזחלו על שמונה. ואם אתה יכול תשאיר אותם לגמרי בחוץ, ואז הם יזחלו בשביל תפקיד עוד יותר זוטר במשרד לקונפקציה.
את האוצר ניתן להם?, התחלקנו על השכל? טוב יותר ללכת לבחירות חדשות. סגן שר במשרד הרווחה אפשר לתת להם, שלושה סגני שרים בלי תיק – אחלה, אבל שר אוצר?, לסוציאליסטים האלה?. הם יתקעו את משק!, הם יביאו אבטלה!, הם יקלקלו את הצמיחה!. יש גבול לכל תעלול. נדרשת קצת אחריות לאומית!.
כל עוד אין מלחמה, צריך להחזיק את הסוציאליסטים האלה כמה רחוק מההגה, כמה יותר עמוק במקרר, כמה יותר רחוק מהשפעה, כמה אתה בונה עליהם, כמה סומך עליהם, לשנייה עוזב להם את היד והם מחרבנים הכול.
ביבי, בחיאת, תהיה רציני, תהיה רציני אחי.