פרדוקס: במשך שנות דור היתה ברלין מחולקת וירושלים מאוחדת. היום מאיימת ברלין (ביחד עם פריז ולונדון) בסנקציות על ישראל, אם לא תחלק את ירושלים.
ועוד פרדוקס: בכל המזרח התיכון, מפת העמים והמדינות שעוצבה על-ידי המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה הולכת ומתרסקת. הכל חשבו שיש עם עירקי, עם סורי ועם לובי, ואפילו עם לבנוני. היום, מדינת עירק היא קליפה נבובה שאינה יכולה להסתיר את המציאות הממשית: כורדים, שיעים, סונים. בסוריה גם עלאווים, נוצרים, דרוזים, ובלוב מתרוצצים שבטים. הקבוצות האלה, ספק אם הן עמים. עתידן המדיני במשפחת העמים ובמפת המדינות לוט בערפל.
כמעט מאה שנים התחזו כל אלה לעמים ולמדינות-לאום בנוסח האירופי ורק לגבי קבוצה אחת, זו שישבה בארץ ישראל - מיעוטה מדורי דורות ורובה זה מקרוב באו - לא היה ספק שאיננה עם נפרד הזכאי למדינה נפרדת. הצהרת בלפור הכירה ב'פלסטיין' רק ישות לאומית אחת, "העם היהודי", שלו הבטיחה "בית לאומי". ערביי הארץ כונו "עדה-לא-יהודית", שהובטחו לה בהתאם "זכויות אזרחיות ודתיות" בלבד. ההצהרה הזאת הועתקה לתוך נוסח כתב המנדט, שמכוחו מסר חבר הלאומים את הארץ להנהלת בריטניה.
לא היתה בכך כוונה לקפח את הערבים המקומיים שלא שמעו כלל על 'פלסטיין', הואיל ובכל רחבי האימפריה העותומאנית שום חבל ארץ לא נשא את השם הזה. בשנת 1919, כאשר פייסל, ראש המשפחה ההאשמית, מלך עדיין בדמשק (ממנה גורש על-ידי הצרפתים שנה לאחר מכן), התכנס בירושלים 'קונגרס האגודות המוסלמיות-נוצריות' בהשתתפות נציגים מכל הארץ. הנה אחת מהחלטותיו:
"אנו רואים בפלסטיין חלק מסוריה הערבית, שממנה מעולם לא היתה מנותקת. אנו מחוברים לסוריה בקשרים לאומיים, דתיים, לשוניים, טבעיים, כלכליים וגיאוגרפיים".