הנה נכנסים ובאים לימי הפורים ומרגישים בלב שמחה ואורה גדולה. אך כשנתעמק ונתבונן בכל עניין פורים וכל מה שציוותה אותנו תורתנו הקדושה להרבות בשמחה, סעודות, מתנות לאביונים, משלוח מנות, קריאת מגילה וכן להגיע לדרגה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
וקשה - מדוע הציווי הגדול כל כך בפורים לשמוח, הרי עם ישראל עבר עוד גלויות ועוד גזירות קשות בכל ימי עם ישראל מהיותו עם, רצוף במשברים והתמודדויות קשות וחמורות וגזירות שמד קשות? מדוע רק בפורים ציוותה אותנו תורתנו הקדושה לשמוח בצורה כזאת? ומה עם יציאת מצרים שראינו שם ניסים גלויים, עשר מכות, קריעת ים סוף וכולי, מדוע ביציאת מצרים לא ציוותה אותנו התורה הקדושה לשמוח בשמחה כמו בפורים?
וכשנתעמק ונתבונן יותר, נמצא שבפורים יהודי אחד לא מת ובארץ מצרים 210 שנים שיעבוד, 150 ילדים בכל יום פרעה הוציא להריגה, עינוי הגוף הנפש, ושום מצוה לשמוח לא הצטווינו בפסח ומדוע?
הישועה המושלמת
אלא אפשר לבאר ולומר יסוד גדול המובא בחז"ל: מעשה בשני עבדי המלך שחטאו לפני המלך, המלך כעס מאוד וגזר על שניהם מיתה, אך לאחד מן העבדים קבע המלך שאם ישלם סכום עצום של כסף יוכל לפטור את עצמו מהיציאה להורג. כששמעו שני עבדי המלך את הגזירה, נפלו לרגלי המלך בוכים ומצטערים ומתחננים על נפשם. המלך היה קשה איתם ודחה אותם. כשראה זאת העבד שיכול היה לפטור את עצמו בכסף, פרש ורץ ממקום למקום מחבר למכר להשיג את הסכום העצום שהמלך ביקש. והעבד השני נפל לרגלי המלך בבכי גדול ובתחנונים משום שידע שאין שום דרך להינצל.
כך יום-יום העבד בכה והצטער צער גדול בפני המלך, וכשהגיע היום המיועד להוצאה להורג, המלך עמד בפני שני עבדיו. האחד הביא סכום כסף עצום ופדה את נפשו וניצל. והשני, המלך התמלא ברחמים עליו וחננו ופדהו בלי שום תמורה, רק על הבכי והצער אשר הצטער.
כך צריך לדעת האדם: ישנם ניסיונות והתמודדויות אשר נראה שיש פתרון גשמי לצאת מהצרה והבעיה, ואז האדם סומך על הפתרון וכך מפחית בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה ואז באה הישועה, אך לא מושלמת, עם נזקים ואף פעמים רבות עם צלקות ופצעים אשר מהם עוד יכולות להתפתח צרות ובעיות חדשות ושונות ומשונות. אך כאשר האדם שם את כל מבטחו בהקב"ה ועושה רק את ההשתדלות המחויבת על-פי הטבע, אז מקוים בו "הבוטח בה' חסד יסובבנו" והישועה מושלמת מהקב"ה בלי שנשארים לאדם שום נזק, שום פגע ושום רע.