"איך ידעת שאנו כאן, פשוט ראית אותנו?" שאלנו את נהג ניידת-השירות של כביש 6 שעצר מאחורי מכוניתנו על השוליים וסקר במבט מקצועי את מאמצינו להחליף את הצמיג ששבק לפתע חיים רק דקות ספורות קודם לכן. "אחד הנוסעים בכביש התקשר להודיע לנו", השיב, ונמלאתי חום נוכח האנושיות והאיכפתיות שגילה נהג אקראי. המעשה החזיר אותי באחת לספרה של לילה גילברט ”Saturday People, Sunday People - Israel Through the Eyes of a Christian Sojourner” - "אנשי שבת אנשי יום ראשון, ישראל בעיניה של מבקרת נוצריה" (Encounter Books 2012), שסיימתי לקרוא רק שעות ספורות קודם לכן. אחד הסיפורים שבהם מסיימת גילברט את ספרה הוא על בית החולים החרדי "שערי צדק" בירושלים, העורך ערב ערב בחודש הרמדאן סעודה מפסקת למוסלמים הצמים השוהים במקום. זהו רק אחד המפגשים שדרכם מובילה גילברט את קוראיה במסעה בארץ ישראל הנגלית לעיניה מחדש כל יום מאז בואה הנה לפני שש שנים לשהות קצרה ב-2006 - שלא הסתיימה עד היום. ישראל שגילברט ידעה עליה לפני שהגיעה לארץ הייתה של מילים, נימוקים, טיעונים, אסמכתאות, נתונים, מאמרי דעה ומאמרי נגד, ויכוחים והוכחות. אך גילברט שהיא נוצרייה מאמינה באה לביקור בארץ כהגשמה של חלום כפול - שלה ושל אביה המנוח שלא הספיק לבוא עמה, ושלו הקדישה את הספר. גילברט היא אומנם סופרת, משוררת ועיתונאית, אשה של מילים, אך הספר בעיקרו הוא של אנשים, מראות, וכמה שזה יישמע מוזר - צלילים. דרך מפגשיה הרבים עם יהודים, נוצרים ומוסלמים, דרך ביקוריה בחלקים השונים של הארץ, היא מציגה בספרה ישראל תוססת, מגוונת, סובלנית, צבעונית, ובעיקר -מלאה חיים, חיוניות, יצירה ואנושיות. האנשים השונים שגילברט חולקת את מפגשיה עמם פותחים לה את בתיהם, חושפים בפניה עובדות שמעולם לא הכירה, כמו את השבת וחגי ישראל, את החיים ביישובים מעבר לקו הירוק או את גורלם העגום של הנוצרים תחת שלטון הרש"פ. אך דומה כי לכל אלה הייתה גילברט מוכנה במידה זו או אחרת. לא כן לגילוי שהרעיש את נפשה, שלא ידעה עליו דבר לפני בואה ארצה, ושלו הקדישה שלושה פרקים של ספרה - מה שהיא מכנה: "הנכּבה היהודית". בספר היא מביאה את סיפוריהן של משפחות שאולצו לברוח ממדינות ערב שבהן התקיימו קהילות יהודיות אלפי שנים, לא לפני שחלק מאנשיהן נרצחו ורכושן נשדד. כיצד קרה שסיפורם של כ-850 אלף יהודים אינו ידוע בעולם, תוהה גילברט בפליאה? כמי שהשתתפה בכתיבתם של מספר ספרים על רדיפות נגד נוצרים המתרחשות כעניין שבשגרה ברחבי העולם המוסלמי, מודעת גילברט היטב לנתונים המחרידים של שריפת כנסיות, רצח, שוד חטיפות ואונס המתבצעים בימים אלה נגד נוצרים בארצות האיסלאם, שבהן התגוררו מאות שנים לפני שכבשו אותן המוסלמים, ועד היום. אלא שהגילוי על גירושם של היהודים מארצות האיסלאם משנות ה-40' ועד שנות ה-60' של המאה הקודמת איפשר לגילברט להגיע לתובנה מלאה של מהות היחס של המוסלמים ללא-מוסלמים החיים ביניהם: כל עוד התגוררו יהודים במדינות האיסלאם, היו הם הקורבנות העיקריים ליחס המשפיל המאפיין דת זו כלפי הכופרים, בני החסות. אך משהללו סולקו ואינם עוד ביניהם, ממלאים הנוצרים את מקומם כיעד של התעללות והתעמרות במידה רבה יותר מבעבר. גילברט בספרה מדגישה שותפות גורל זו של יהודים ונוצרים כיום, המתאפיינת לא רק בקיומו של רודף משותף, אלא בקיומם של ערכים משותפים כמו אהבת החיים, מודרניות, קידמה, השכלה וחירות הפרט. היא כמובן מודעת היטב לכך שאין בכוחה של אחוות ההווה למחוק עבר ארוך של עוולות ורדיפות שביצעו נוצרים ביהודים, ואינה מתיימרת לבטל הבדלי אמונה יסודיים בין שתי הדתות. אך לדעתה, בהיות המשותף רב על המפריד, אנו יכולים להסכים שלא להסכים ובכל זאת לשלב ידיים.