עד סוף שנות ה-90 היו ממשלות ישראל קטנות ורזות. חלקן היו יעילות וחלקן משתקות.
אחת ההבטחות הבולטות של מפלגת "יש עתיד" הייתה לצמצם את מספר שרי הממשלה ל-18 בלבד, וזאת כדי למנוע שחיתות ונתינת טובות הנאה.
כך, למשל, ממשלתו הראשונה של
דוד בן-גוריון מנתה 12 שרים. מאז הממשלות הלכו ותפחו כשהשיא היה בשנת 2001, כאשר ממשלתו הראשונה של
אריאל שרון מנתה 35 שרים.
מיותר לציין כי הממשלה היוצאת מנתה 30 שרים.
אני מסכים לכך שהגידול במספרי הממשלה אינו מפר את כללי המשחק הדמוקרטיים, אך הוא מוביל לשלוש תוצאות שונות:
1) פגיעה בתפקודה התקין של הממשלה.
2) בזבוז כספי ציבור.
3) פגיעה בתפקודה התקין של הכנסת.
ברוב המדינות הדמוקרטיות בעולם נקבעים על-ידי ראש-הממשלה הדברים שבהם תעסוק הממשלה.
דוח שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מצביע על שיטות שונות להגדרת גודל הממשלה: הגדרת טווח (באירלנד שרי הממשלה הם בין 15-7), קביעת רף תחתון (בלוכסמבורג ישנם רק 3 שרים), קביעת רף עליון (בבלגיה יש לא יותר מ-15 שרים).
כמו-כן, ישנן מדינות שבהן גודלה של הממשלה מעוגן בחוק כתוב כמו בפינלנד, שוודיה וסלובניה.
חשוב לזכור שבבחירות האחרונות אמר הציבור בצורה חדה וברורה שהוא רוצה פרלמנט צעיר, תוסס ורענן, הכולל אנשי מקצוע ופחות
מאכערים ועסקנים.
אם יצליח לפיד להקטין את מספר שרי הממשלה, אולי המדינה תתחיל לתפקד כמו שצריך ולא תתנהל כמו שוק.