נזכרנו במשחק המילים השנון שבכותרת (המיוחס - בצדק או שלא בצדק - לנלסון מנדלה), משנחשפנו לשלל העצות שמשיאים בימים אלה רבים (וטובים?) בדבר השינויים המתבקשים בנטל המס ובתמהיל המס.
יש הגורסים, שצו השעה הוא ביטול הטבות המס, מהן נהנות כיום חברות (מבוססות) מתוקף הוראות החוק לעידוד השקעות הון; אחרים סבורים, שרק הטלת מס עזבון (ומתנות) תובילנו לחוף המבטחים המיוחל; לא נפקד גם מקומם של המומחים השמים את יהבם על ביטול מקלטי המס (בעיקר דירות המגורים וקרנות ההשתלמות של יחידים), ויש הקוראים להילחם עד חורמה בתכנוני המס האגרסיביים (הכינוי הזה, בדרך כלל, מיועד לתכנוני המס שהגו האחרים ו/או לתכנוני המס שהיטיבו עם האחרים).
אנו מבקשים להזכיר, כי כל מערכת מס מודרנית במדינה מתוקנת, בנוסף לתפקידה העיקרי כמכשיר למימון המוצרים והשירותים שהמדינה מספקת לתושביה ולאזרחיה, משמשת גם כמכשיר לקידום מדיניות פיסקלית, לרבות תמריץ חיובי - או שלילי - לפעולות מסוימות.
כך, למשל, החליטה מדינת ישראל להעניק הטבות מס מרחיקות לכת לעולים חדשים ולתושבים חוזרים ותיקים (ופגעה בכך במודע בעיקרון חשוב, שהוא הדרישה לנייטרליות במיסים), כדי לייצר תמריץ מס חיובי ליחידים שצברו רכוש בחו"ל (ולאלה שיעשו כן לכשיהפכו לתושבי ישראל), במהלך תקופת חסד של עשר שנים מהמועד שהיו לתושבי ישראל.
מטרה חשובה אחרת בשיקולי המחוקק הישראלי הייתה עידוד וחיזוק האוכלוסיה באזורי הפיתוח, הן באמצעות תמריצי מס שניתנו למעסיקים והן באמצעות תמריצי מס שניתנו לתושבים, למרות הפגיעה הברורה בנייטרליות של המס.
בנוסף לכל אלה, וכפי שקבע אדם סמית בספרו הקלאסי על עושר העמים, קיימות ארבע דרישות הכרחיות מכל מס טוב ואלו הן:
1. המס צריך להתחשב בנישום.
2. המס צריך להיות שדאי וידוע מראש.
3. המס צריך להיות יעיל.
4. המס צריך להיות מושתת על הגינות ויושר.
אשר על כן, פיתוחה ותיפעולה של מערכת מס מושלמת (ככל שניתן להגיע לכך) מהווה יעד רצוי, אך לא בהכרח מצוי (שלא לומר אוטופיה בהתגלמותה).
יתרה מכך, קיימת אף אסכולה הדוגלת בביטול גורף של המס הישיר (מהלך שיחייב, מן הסתם, הטלת מסי צריכה ומסי הון בשיעורים מוגדלים), וזאת מתוקף התחושה שמערכת המס הולכת ונעשית מסורבלת ויקרה מדי, הגובה מהמשק הלאומי מחיר כבד ומרתיע (בין היתר, בשל היותה גורם מדכא צמיחה).
לא יהיה זה מעשי, למיטב הבנתנו, לצפות כי מקבלי ההחלטות יוותרו על השימוש במערכת המס כמכשיר רב עצמה להשגת יעדים חברתיים וכלכליים, אך מן הראוי להפנותם (ובמיוחד את חברי הכנסת החדשים, שזה עתה נבחרו לתפקידם החשוב) אל המלצתו האוניברסלית של הרמב"ם, לפיה יש לבחור תמיד בשביל הזהב (דרך האמצע) באופן מבוקר ומאוזן, ולהימנע מקיצוניות.