נקודה אחת בנאום אובמה הייתה מכריעה: אמר ש"הפלשתינים חייבים להכיר בכך שישראל תהיה מדינה יהודית". זה הרעיון המלא של "שתי מדינות לשני עמים", שעיקרו הכרה פלשתינית-מוסלמית בזכות העם היהודי על ארצו, לפחות על חלק ממנה. התעקשות נתניהו בנושא הולידה לחצים אדירים לשמוט זאת מהמו"מ. עושה רושם שאובמה אימץ את הדרישה.
שאר הנאום דמה להפליא לרעיונות השמאל הישראלי. התרגלנו. אין הכוונה לדברים בשבח השלום - לזה שותפים כולנו, ובמאה השנים האחרונות הוכחנו זאת. ההבדל נעוץ במחיר ובעצם בתפיסת ההיסטוריה.
אובמה דחק בנו "לעשות היסטוריה", בזמן שההיסטוריה במאה השנים האחרונות לימדה ההפך. אי-אפשר ללכת לשלום אם הצד האחר אינו מעוניין. אי-אפשר לדבר על פשרה בעוד הצד האחר אינו מוכן לה, וזאת חרף פגישתך, אדוני הנשיא, עם קבוצת הצעירים הפלשתינים ש"דומים לנו בשאיפותיהם". כדאי להתרשם מכלל המערכות המקיפות את הפלשתינים - תקשורת, חינוך, דת, תנועות נוער, אקדמיה, פוליטיקה ועוד - הן לא מרוכזות בשינוי הלך הרוח ברחוב הפלשתיני, גם לא בעידוד הפשרה הפוליטית; רק בדבר אחד: מאבק בזכות היהודים למדינה בארצם.
אמש (21.3.13) דיברו על הדימוי של אובמה כ"כוכב רוק". אפשר להוסיף גם את דימוי המטיף הדתי. עיתים נדמה שהיחס כלפי אובמה הוא תיאולוגי ולא רציונלי. השיח סביבו כרוך בדימויי המשיח או הגואל. גם החזון הפוליטי שלו נושק לרומנטיקה דתית, מין אידיאליזם סטרילי המתעלם מהמציאות האכזרית ומתגבר עליה. השמאל חזק בשיווק רומנטיקה אטרקטיבית, אחרי הכל, מי לא מסכים לעשות אהבה ולא מלחמה?
בניגוד לחשיבה הליברלית, החשיבה השמרנית מעודדת ענווה כלפי ההיסטוריה. לא לדחוק את הקץ ולא לשבור כלים בחפזוננו. רעיונותיו של אובמה לקוחים מבית המדרש של "
שלום עכשיו". המחשבה שאפשר לכפות פתרון רציונלי על אזור בעל סוג חשיבה אחר, עתיק יותר, מיתי - גובלת בחוסר צניעות כלפי ההיסטוריה, והיא גם שורש האכזבות הקטלניות שחווינו במאה השנים האחרונות מצד שכנינו.