ישבתי בקפיטריה של הסוּפרמרקט על כוס אספרסו ארוך מלווה בכוס מים והיה לי פנאי לשוטט במבטי על הנוף המשתנה. הרדיו לא הפסיק לדבר על ביקורו של נשיא ארצות הברית ולי כבר הייתה הרעלת אובמה. כיביתי אותו. פתאום שמתי לב, שכבר שבועות אחדים לא ראיתי כאן את ה"קבועה". אישה מבוגרת מאוד, קטנה, נעזרת בהליכון וממתינה בקפיטריה שבתה תסיים את הקניות. היום, וגם בשבוע שעבר, היא לא היתה.
פגשתי בה לראשונה, כאשר באתי עם ספל הקפה שלי ולא מצאתי מקום פנוי ליד השולחנות. זה היה בימים אחרים, כאשר הסופרמרקט היה מלא ובקפיטריה לא היה מקום להכניס סיכה. היום, הסופרמרקט לא מלא ובקפיטריה יש מקום. אולי סימן לשינוי כלכלי.
כשראתה אותי עומד בוהה עם ספל ביד אחת וכוס מים בשנייה, הזמינה אותי במבט לשבת ליד שולחנה. מאז, היה לנו מנהג לשבת בכל שבוע ליד השולחן בקפיטריה ולהסתכל על הנוף. היא לא ששה לדבר ואמרה לי "הרעש של הסופרמרקט חזק בשבילי. אני אוהבת שלא מדברים". אבל הישיבה בצוותא, כמעט בלי דיבורים, הייתה נעימה לנו. מין חברותא מיוחדת.
מכיוון שלא דיברנו כמעט, אינני יודע עליה דבר ופתאום נעלמה. היא חסרה לי.
ישבתי וחשבתי על אנשים שאנחנו פוגשים במהלך החיים, יוצרים קשר כזה או אחר, והם נעלמים. מה קרה לאישה זאת? האם בעיה רפואית? האם סתם נמאס לבתה להיסחב לקניות עם אימא תשושה, שבקושי הולכת? ואולי, חס וחלילה, נפטרה לבית עולמה. לא ידעתי ולא נפרדתי.
הרהרתי באישה והיה לי זמן להסתכל על העוברים ושבים מן הקפיטריה אל החנות ואלה שיוצאים מן החנות אל החניון. הסופרמרקט שלי הוא מרשתות הדיסקונט, שמחיריהן נמוכים יותר. כמו הרשתות האחרות, הוא נמצא בפאתי העיר, במקום שהאוטובוסים אינם מגיעים אליו וצריך מכונית כדי לקנות יותר בזול.
הסתכלתי על הנוף המשתנה ויכולתי להעריך, שלא שכבות המצוקה מגיעות הנה. בעיקר, מה שמכונה מעמד הביניים. אלה שהפגינו במחאה האוהלים, אלה שזכו עכשיו לייצוג בכנסת. אלה שיש להם פרייבט למלא את הבגאז' במוצרים מוזלים. אלה שנמצאים בכותרות.
פרדוקס כלכלי. לא חברתי.