בשעה טובה מפשיר, סוף-סוף, הקרח בין ישראל וטורקיה, אחרי שלוש שנים של קרע עמוק ביניהן, כשלגל התהפוכות הפוקד את המזרח התיכון מתווסף עכשיו גם הפיוס שבין ביבי נתניהו לטאיפ
ארדואן.
שיחת ראשי ממשלותיהן של שתי המדינות בסוף השבוע סוללת פריצת-דרך מדינית, שיש לייחס לה חשיבות עליונה. התנצלותו של
בנימין נתניהו על התוצאות הטרגיות של משט ה"מרמרה", נכונותו לפיצוי הקורבנות ובני משפחותיהם הטורקים והסרת המצור הימי על עזה הן אלה שהמיסו את הקרח הטורקי.
אינטרס ברור
מאחורי הפיוס עומד השושבין הגדול, נשיא ארה"ב,
ברק אובמה, שיש לו, מטבע הדברים, אינטרס ברור לשיקום היחסים בין שתי בעלות-בריתו. אחרי ככלות הכל נחשבות טורקיה וישראל כמעוזי האמריקנים במזרח התיכון, אל מול ים עוין של יריבים בלתי-צפויים.
אבל מעבר להיותה מוקד אסטרטגי איזורי, יש חשיבות עליונה להמשך הברית הצבאית המשולשת שבין ישראל-טורקיה וארה"ב - ברית שהופרה בעקבות משבר היחסים בן שלוש השנים. עכשיו, כשארדואן ירד מן העץ, בטלות ההגבלות שחלו על טיסות האימון של חיל האוויר הישראלי מעל טורקיה וחיל האוויר הטורקי ישוב להיות שותף קבוע ומשמעותי באימונים של חיל האוויר הישראלי עם חילות-אוויר זרים. מעתה לא ייאלץ עוד צה"ל למצוא שותפים אחרים לאימון, כמו פולין, יוון ואיטליה.
ראש גשר
מפריצת הדרך בין שתי המדינות תפיק ישראל רק תועלת. הפשרת הקרח תחזיר למסלולה התקין את יחסי הסחר הפוריים שבין שתי המדינות, שנפגמו בתקופת המשבר. יש להניח שכבר בעתיד הקרוב ביותר תשוב ותשגשג גם התיירות הישראלית לטורקיה, במידה לא פחותה מזו שהייתה בעבר.
אבל מעל לכל יש להפשרת הקרח השלכות ישירות על השתלבותה של ישראל במרחב המוסלמי העוין שבו היא ממוקמת. טורקיה, יש לזכור, עשויה מעתה לשמש כראש-גשר לתיווך עתידי בין ישראל לעולם האיסלאמי, וגם זה משהו שאין לזלזל בו חלילה.