שש הערות על ביקור אובמה

ראשית, נסחפנו והגזמנו. התנהגנו כמו נערות טיפש-עשרה שצורחות בהופעה של אליל זמר, וזה לא מוסיף כבוד למדינת ישראל. נכון, מנהיג העולם החופשי, וביקור חשוב, וידידתנו הגדולה וכל זה. אבל באמת, נו. השבתה של כל תוכניות הרדיו והטלוויזיה, שידור חי לאורך יום שלם ועוד יום, והתעסקות נרגשת בכל זוטי הזוטות של הביקור, מה הוא אוכל ואיפה הוא עכשיו וראיון עם הילדה ששרה ועם הילד שלחץ יד, ואיזו מלכת יופי הוזמנה לארוחת הערב הנחשקת. נשיא ארצות הברית הוא אורח חשוב ונכבד בכל מקום בעולם, והוא כבר ביקר בלא מעט מדינות בעולם, אבל שום מדינה בעולם לא השתגעה בצורה כזאת. אייטם ראשון בחדשות כן, כותרת ראשית בעיתונים, לפעמים. אבל לא השבתה מוחלטות של סדר היום הלאומי, ולא התפעמות ודפיקות לב והתרגשות מתעלפת כאילו כולנו יחד קיבלנו הרגע את הטלפון מאראלה. וואו! הוא הוריד את הז'קט, כמה יפה מצדו. מה יש להגיד, זה היה פרובינציאלי ומביך. אחרי 65 שנות מדינה ו-40 שנות ברית אסטרטגית עם ארה"ב, באמת הגיע הזמן להשתחרר מהתחושה שנשיא ארצות הברית עושה איתנו חסד שלא ייאמן כשהוא מואיל להעיף מבט לעברנו. אמריקה גדולה וישראל קטנה, ובכל זאת מדובר ביחסי ידידות הדדיים. אנחנו צריכים אותם והם צריכים אותנו, הם משקיעים פה כי כדאי להם להשקיע פה, הם נותנים לישראל הרבה ומקבלים מישראל הרבה, ואם זה לא היה המצב, הידידות הזאת לא הייתה שורדת לאורך עשרות שנים ושבעה או שמונה נשיאים משתי המפלגות. אובמה, אגב, אמר את זה במפורש מיד עם נחיתתו, אבל מרוב הערצה והתעלפות דווקא את המשפט הזה לא שמענו.

בסופו של דבר אובמה בא להגיד טעיתי. הוא כמובן לא השתמש במילים האלה, אבל בקדנציה הראשונה שלו הוא שידר קור כלפי ישראל בכלל וכלפי נתניהו בפרט, ועכשיו הוא בא לשדר חום. לא הלב שלו התהפך אלא האסטרטגיה. ברור לגמרי שלהערכתו הקו הקודם שלו נכשל והוא בא לנסות קו הפוך. אני לא חושב שצמחה פתאום אהבה בינו לבין נתניהו, ואני גם לא חושב שזה חשוב. הכמיהה שלנו ל'כימיה' בין המנהיגים היא חלק מאותה תסמונת של הנערה הפרובינציאלית הצמאה לאהבה ולא מאמינה שהיא ראויה לה. היחסים הרצויים בין נשיא ארה"ב ובין ראש ממשלת ישראל הם לא יחסי אהבה וחיבה אלא יחסים של שני שחקני שחמט טובים. בקדנציה הראשונה שלו אובמה למד בדרך הקשה שנתניהו משחק שח הרבה יותר טוב ממה שסיפרו לו. אחד הצעדים המכריעים שנתניהו עשה על לוח השחמט, היה לדבר עם דעת הקהל האמריקנית מעל ראשו של אובמה. עכשיו אובמה בא לחקות אותו, והוא מודה בזה כמעט במפורש. אין ספק שהובא לידיעתו הסקר האומר שרוב מוחץ של אזרחי ארצות הברית תומך בישראל ולא בפלשתינים, וגם סדרת הסקרים האומרת שרוב מוחץ של אזרחי ישראל לא מחבב אותו. הצירוף של שני הנתונים מטריד אותו, ומטרת ביקורו המוצהרת הייתה לשנות את הנתון השני ולהתחבב על אזרחי ישראל.

ולמה אכפת לנשיא ארצות הברית אם אנחנו אוהבים אותו או לא? יש לזה תשובה רציונלית וגם תשובה לא רציונלית. הראשונה היא מסקנה הגיונית מהכישלון שלו להשפיע על המאורעות במזרח התיכון בקדנציה הראשונה באמצעות לחצים על נתניהו והשפלות דיפלומטיות. זה לא עבד, ועכשיו הוא מנסה ללחוץ על נתניהו בדרך אחרת: באמצעות דעת הקהל הישראלית. זה הגיוני, אבל לא עונה על כל השאלה. באמת למה כל כך חשוב לך מה חושבים עליך בישראל? למה בכלל כל כך חשוב לך מה קורה בישראל, ובין ישראל ושכנותיה? "זו הפעם העשירית שאני פוגש את נתניהו", אמר אובמה בבית ראש הממשלה, "וזה הרבה יותר מכל מנהיג אחר בעולם". עם כל הכבוד לנפט הערבי ולשאלה האירנית, ולאבו-מאזן, ולתשובות הרציונליות, בכל זאת עשר פעמים? יותר מכל מנהיג אחר בעולם? נשיא ארה"ב מוטרד מזה שמוישה הליכודניק מחולון לא אוהב אותו? משהו פה לא רציונלי. יסלח לי א"ב יהושע ויסלח לי ספרו 'בזכות הנורמליות', אבל אחרי כל ההסברים ההגיוניים עדיין יש איזשהו ענן של אי-רציונליות סביב מדינת ישראל ויחסיה עם העולם. משהו, לטוב ולרע, שקשה מאוד להסביר אם אתה לא מאמין שהעם היהודי הוא עמו הנבחר של הקדוש ברוך הוא.

ואפרופו העם היהודי, משהו השתנה גם בעניין הזה. אובמה של הקדנציה הראשונה השתמש במונחים 'מדינת ישראל' ו'העם הישראלי'. אובמה של השבוע שחלף הרבה להזכיר את העם היהודי, קשר וזיהה אותו לגמרי עם מדינת ישראל, ודיבר על הקשר ההיסטורי שלו, של העם היהודי, מזה 3,000 שנה עם ארץ ישראל. בתוכנו הוויכוח על חוק מדינת הלאום של העם היהודי, המופיע בהסכם הקואליציוני, רק התחיל להתנהל, והוא עוד יסער וירתח כשהוא יגיע לשולחן הכנסת. בעיני אובמה זה פשוט וישר ולא מעורר בעיה: מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי וארץ ישראל היא ארצו.

המטרה האסטרטגית של נתניהו בארבע השנים האחרונות היא שאמריקה תתקוף ותשמיד את מערך הפיתוח של הנשק הגרעיני האירני. האופציה שישראל תתקוף בעצמה היא חלופה ב', ונתניהו נערך לקראתה וגם מנפנף בה כברירת מחדל, בתקווה שלא יהיה צורך בה. אם בסופו של דבר ארה"ב אכן תתקוף, זה יהיה ניצחון ענק של נתניהו. בסופו של ביקור אובמה אפשר לומר בעדינות ובזהירות שככל הנראה התקדמנו עוד צעד אחד לקראת הניצחון הזה.

לא אהבתי את הנאום של פרס. הוא היה נאום ואסאלי מהסוג של הערה מספר 1, ולא דברים של מארח רם מעלה. אבל לא יכולתי שלא להתפעל מהאיש. הבנאדם עוד רגע בן 90. איך הוא הולך בקצב הרגליים הארוכות של אובמה, איך הוא עומד שעתיים על הרגליים בשמש, איך הוא נואם בנתב"ג ושב ומארח רענן וזקוף כעבור שעתיים בירושלים. שיהיה בריא.