שיחה כואבת עם פרשות השבוע

בחלוף חג הפסח ספר הספרים יפגיש אותנו עם פרשות שבוע, הדורשות מאיתנו, כחברה ופרטים בתוכה, לכונן מערכות חיים שתפקידן שמירה על בריאות הגוף. אי-אפשר שלא להתפעל מתשומת הלב הרבה, שמפנים הכתובים לדרוש מאיתנו להקפיד במצוות של תרבות בריאות והיגיינה אישית. אני מתייחס לצמד הפרשות "תזריע" וזו שאחריה - "מצורע" כצמד מאתגר במיוחד, המעניק לנו תודעה של אחריות אישית על בריאות הגוף. אנחנו מתוודעים בפרשה לנגעים קשים מנשוא כמו צָרַעַת, בַּהֶרֶת, סַפַּחַת. יש חשיבות רבה על-רקע התקופה שהספר נכתב, שמלמדים אותנו על סימני הנגעים, על הסכנות הטמונות בהן. חשוב שמלמדים ומנחים כיצד לטפל בנגעים אלה . אומנם, ההנמקה במקרא אינה בריאותית, אלא יש לה במיוחד משמעות דתית - "וֶהֱיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא י"א 44), אך אין ספק שהילת הקדושה מעניקה ערך מוסף בכינון ויצירת דפוסים חברתיים המקפידים על כללי בריאות. יש להוסיף נקודת זכות לפרשות "תזריע" ו"מצורע", שהן נותנות כלי הבחנה בריאותיים וחובות התמודדות לאדם בחברה היהודית וגם מטילות עליו חובות של התמודדות עם הנגעים, כשמסביבו חברה שלא פעם כורעת תחת נטל של מגפות. משלל הנושאים המועלים בפרשה אני רוצה להתמקד בנושא אחד. לא מעטים חשים אי נוחות בעיסוק ובדיון הארוך בפרשת "תזריע" ובפרשה שבאה אחריה - "מצורע". חשים אי נוחות ואולי אפילו רתיעה מתיאורים מפורטים של סממני טומאה ונגעים. אני מתייחס בחיוב לתיאורים אלו כחלק מתפיסה של התורה - "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". החיים מספקים לאדם, למשפחה, לקהילה וברובד גבוה יותר גם לעם התנסויות קשות של פגעי גוף ונפש. בכל מצב, יהיה זה המצב הקשה ביותר חייבים אנחנו לקדש את החיים. אני בהחלט מקבל את היחס לצרעת כאל מצב של טומאה הגוף. לא מפריע לי שההנמקה היא דתית ולא הנמקה בריאותית כדי להרחיק מהחברה אדם חולה במחלה מדבקת. לעומת זאת קשה לי לקבל את הגדרת אישה יולדת, כמי שנתונה במצב של טומאה. פרשת "תזריע" נפתחת בקביעה מצערת, שהאישה היולדת היא במצב של טומאה. מצער מאוד שרגע משמעותי ביותר בחייה של אישה, הרגע המאושר של נתינת חיים חדשים מתקשר עם מלה קשה כמו - טומאה. מקוממים אותי במיוחד טווחי הזמן של הטומאה. אם האישה ילדה בן זכר טומאתה היא שבעה ימים. אם היא ילדה בת טומאתה נמשכת זמן ארוך יותר - שבעים יום. "אִשָּׁה כִּי תַּזְרִיע וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעָה יָמִים ...וְאִם נְקֵבָה תֵּלֵד שִׁבְעִים..." (ויקרא י"ב 1-5) קשה להבין את הקביעה של איסור על האישה אחרי לידה לבוא אל המקדש במשך שלושים ושלושה ימים אם מדובר בבן זכר, אבל אם האשה הביאה לעולם בת, חל עליה איסור לבוא אל חיקו של המקדש שישים וששה ימים. לשם מה יש להכפיל את טווח זמן הטומאה אם נולדה בת.

אני חש מצוקה קשה עם עם מציאות של ספר שיש בו אידאלים המכתתים מלחמה לשלום. מקדשים שבת, יום מנוחה לאדם, ב"זכור" וב"שמור". מקדשים את החיים ב"לא תרצח". מקדשים את הקניין ב"לא תגנוב". מקדשים את המשפחה ב"לא תנאף". כמה מצער שלספר הזה - בפרשת "תזריע" נכנסו אותיות המבזות את האישה. יותר מכל מבזות אותה על כך שהביאה בת לאוויר העולם.