קשה היה לקרוא במוסף חג הפסח של
עיתון הארץ את הכתבה, ששלח אלישע פורת, ולהפנים שכותב שורות אלו כבר איננו. הלך מאיתנו אלישע פורת, בן קיבוץ עין החורש, שהביקורת הממוסדת פסחה עליו, אך כבר שש שנים בטקס האזכרה לחללי מלחמות ישראל בעיר חולון בבית הספר הסמוך לביתי, אני שומע נערים ונערות מקריאים בטקס משיריו של אלישע פורת.
לשם גילוי נאות. אלישע פורת ז"ל, בחייו ביקר וייסר אותי רבות על עמדות פוליטיות, שהבעתי במאמרי ובשירי. אודה, שיהיה חסר לי מאוד צלצול הטלפון שלו. יהיה חסר לי הקול הנעים, שדאג להחמיא לי על ביטוי מקראי, שמצא את דרכו לשיר שכתבתי, תוך מתן ביטוי להסתייגותו הנחרצת מהשימוש הפוליטי שעשיתי בשיר, שהיה תמיד זר לו.
אני כותב שורות אלו ומוצא עצמי נודד למפגש במדרשת שדה בוקר עם אלישע באירוע ספרותי בו שנינו נטלנו חלק. בשיחה הוא מבהיר לי, שאביו אליהו פורת ז"ל, מי שנמנה על צוות המערכת של ספרית הפועלים, לא היה מאשר במשמרת שלו את הוצאת ספרי "מורה ללשון עברית מובסת". לדבריו, אביו לא היה מאשר את צירוף המילה "מובסת" לצמד המלים - "לשון עברית".
יהיה חסר לי הקול הרך האוהב של אלישע, שפרץ אלי בסערה דרך קו הטלפון מחדר העבודה שלו בקיבוץ עין החורש ונחת בביתי בחולון הרבה מאוד פעמים. יהיה חסר לי הקול שתמיד דאג לי. חש חובה לקחת עלי אחריות, כמבקש להחזיר אותי כלשונו: "לשוב הביתה". אבל מהר מאוד הסכמנו שאיננו מסכימים, ונותרה רק החיבה ואיתה הערכה הדדית.
אלישע החייל במלחמת יום הכיפורים העשיר אותנו בשיר עוצמתי, ובעקבותיו ספר שיריו "חושניה המסגד". אחריו באו עוד חמישה ספרי שירה, שני ספרי פרוזה, מאות מאמרים ומסות בעיתונות ובאתרי אינטרנט, כולל האתר "News1".
אלישע היה משורר ובלש ספרותי, ששאב את השראתו מתשתית גידולו בקיבוץ עין החורש בעמק חפר, מסקרנות בלתי נדלית לביוגרפיות של אנשים. הוא העשיר אותנו בלמעלה מארבע מאות ערכים אנציקלופדיים, שעסקו בעיקר ביוצרים בספרות העברית ובספרות האידישאית.
עצוב לי, אני יודע שלא אקבל השבוע דואר אלקטרוני מאלישע, וגם לא אקבל ממנו צלצול טלפון.