בקהילות ישראל נוהגים בשבתות הקיץ לקרוא אחרי תפילת מנחה בפרקי אבות. השבת אנו מתחילים לקרוא בפרקי האבות, ויש לשמוח על כך שמשניות אלה הפכו בשנים האחרונות לידועות בחלקים רחבים בציבור, גם כאלה שאינם פוקדים את בתי הכנסת ביום-יום. פריחה זו באה, בין היתר, בזכות יבול מבורך של ספרים שיצאו לאור בשנים האחרונות על פרקי אבות בהוצאות ספרים כלליות. חלקם נכתבו גם בידי אנשים מהיישוב שסגנון הדברים קסם להם וגרם להם לשקוע בלימוד הדברים.
יחד עם זאת, פרקי אבות משמשים פעמים רבות בחברה הישראלית סוג של עלה תאנה ליהדות. אנשים הפוטרים עצמם ממחויבות לנאמנות המלאה, השואפת לקיים את מלוא הברית שבין אלוקים ואדם, טוענים שאמונתם וזהותם היהודית באות לידי ביטוי בקיומם של הערכים המובאים בפרקי אבות. אלו הטוענים כן, בדרך כלל אינם יודעים לומר בדיוק מה המשניות הללו של פרקי אבות אומרות, אולם מאחר שהרעיון הבסיסי והיסודי העומד מאחוריהם מדבר על יחס נכון שבין אדם לחברו, ורעיון זה מוכר להם, הם מעטרים עצמם בכתר פרקי האבות.
לו אכן היו פרקי אבות בסיס לקיום עמוק יותר של בין אדם לחברו בעולמה של תורה, הייתה זו שמחה גדולה מצד עצמה. דרך ארץ, גם אם אין היא מהווה תשתית לקומות עליונות יותר של מצוות שבין אדם למקום, היא חשובה מצד עצמה. אולם, בפועל דומה שלרוב - ההתגדרות בכתר פרקי האבות נעשית כתירוץ בלבד ולא כייעוד חיים. ההסתתרות מאחורי הטיעון לקיומה של זהות יהודית דרך פרקי אבות בלבד, לא הוכיחה עד כה כמקדמת את המציאות לשום מקום.
היחס הנכון
הסיבה לכך נעוצה בהתעלמות ממרכיב נוסף המצוי בפרקי אבות, והוא השפה המחייבת בה הם כתובים. הנוסח בו נאמרות המשניות, כגון "הוו מתונים בדין", עשוי להטעות. אנשים נוטים לראות בדברים אלו לא יותר מעצות טובות, דברי מוסר ומידות, או כעניינים המהווים עיטור מצווה, בעוד שהם דבר משמעותי מצד עצמו. היחס הזה נובע מה"משפטיזציה" שהשתלטה על אורחות המחשבה שלנו.
סגנון המשפט אינו רק המאפיין המובהק של החברה הישראלית של היום, אלא הוא גם סגנונם של אנשים שומרי תורה ומצוות, הרגילים לחשוב במטבעות לשון הלכתיות, ולדעתם כל מה שאינו כתוב כהלכה או בניסוח נורמטיבי מחייב, נדחק בדרך כלל למקומות נמוכים יותר בברית שבינינו לבין ריבונו של עולם. אולם, לא זה היחס הנכון לפרקי אבות. אדרבה - ההפך הוא הנכון!
ראוי שהם אכן יהיו המעצבים היסודיים ביותר של ההתקשרות המיוחדת שבין אלוקים ואדם; ראוי כי על-אף סגנונם המיוחד הדברים הללו לא יידחקו לשולי ההתייחסות כי אם לעיקר. מסכת אבות כשמה כן היא - היא מסכת האבות שקדמו למתן תורה, וכשם שהאבות יצרו בנו את התשתית של עשיית צדקה ומשפט, כך אנחנו צריכים להקדים "מילי דאבות" לכלל התורה.
להפיץ את הבשורה
קו הגבול עובר אפוא בין שפה של אפשרות לבין שפה של מחויבות. הפיכת מסכת אבות מעלה תאנה ללבוש של ממש, טמונה ביסודו של דבר בשאלה האם המסכת הופכת להיות מסכת מחייבת. היא מלמדת אותנו מה הם התנאים לחרוץ דין - בין אם מדובר בהדרכות שנאמרו ביסודן לדיינים, אך הפכו לדרך בה אנו פועלים כיצורים שיפוטיים ביחס למציאות כולה, ובין אם מדובר בהדרכות כלליות הנוגעות לדמות האדם. היא מלמדת אותנו על היחס הראוי שבין מעשה ומחשבה, לימוד וביצוע. היא מלמדת אותנו דברים רבים על היחסים בין איש ובין רעהו ועוד עניינים רבים אחרים. כל אלה מהווים חובה, ורק בשעה שאנו מתייחסים אליהם ככאלה, הם פוסקים מלהיות "עלה תאנה" ונבנים כיסוד דמותו של האדם מישראל.
צריך להפיץ אפוא את בשורת פרקי האבות, כחלק בלתי נפרד ממימוש האחריות שלנו כלפי כלל ישראל וכלפי המציאות כולה, וכל זה בשפה של מחויבות עמוקה לתיקון היחסים שבין אדם לחברו, ולא כתירוץ להתחמקות מברית האדם ואלוקיו. צריך ללמד, בראש ובראשונה את עצמנו ולאחר מכן את סביבתנו, כי אבותינו היו אנשי צדקה ומשפט, שיצקו בנו את היסודות הבריאים והעמוקים ביותר המכוננים את המציאות בדרך הראויה.
אימוץ שפת המחויבות הוא התנאי העיקרי לבשורה זו, והוא גם מהווה את הכנת הקרקע לבניית קומות גבוהות יותר של מחויבות. מעולמם של האבות אנו מחויבים לעבור לברית סיני שנכרתה בהנהגתו של משה רבינו, שהיא הקומה הכוללת גם את המצוות שבין אדם למקום, ומכוח אלה לשיא השיאים של הגילוי האלוקי במציאות בו עוסקת פרשת השבוע - השראת השכינה באומה והתגלותה לעיני כלל ישראל.