הערב, כמדי שנה, נעמוד, זקופים, למשמע צפירת הזיכרון לחללי צבא ההגנה לישראל ולנפגעי פעולות האיבה. נעמוד, לחלוחית בעינינו, זוכרים ומוקירים את אלה שאיבדו את חייהם בקרבות על קיומה של מדינת ישראל. בכיתות יתארו לנו גיבורים, כאלה שבחרו ללכת ולמות למען ארצם, למרות, ואת זה לא יאמרו לנו, שהם לא בחרו את הדרך הזאת. מי מאיתנו לא מדמיין שבעתיד, קרוב יותר או רחוק פחות, לא יהיו עוד מלחמות? לא נצטרך להישלח, אחד/אחת, אל המלחמה ארוכת השנים, המלחמה שלא נגמרת? ובאמת, לא בשמיים היא! אנחנו ממשיכים להילחם, ממשיכים לבכות על גורלם של אהובינו ויקירינו שהקריבו את חייהם למען ההגנה של מדינת ישראל, אבל, בעצם, האין דרכים אחרות, מלבד מלחמה, בשביל להבטיח את בטחון המדינה? עשרים ושלושה אלף ושמונים וחמש מבנותינו ובנינו איבדנו במלחמה עקובה מדם בת יותר משישים וחמש שנים, לא נמאס? יש מה לעשות ההבדל בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובין יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, הוא שלגבי אותה צפירה של יום השואה, לגבי אותם ששת מיליוני הנרצחים – אין לנו שום דבר לעשות. ומה לגבי יום הזיכרון? יש מה לעשות, וזו אפילו חובתנו, חובה של עם רדוף-מלחמות. עלינו לעצור את מרחץ הדמים. הערב, ומחר בבוקר, בצפירות יום הזיכרון, אחשוב על עשרים ושלושה אלף ושמונים וחמישה מאזרחי המדינה שלי, שאולי מצטיירים כגיבורים, אבל מלבד מותם – אינם שונים מאף אחד מאיתנו – כולנו נולדנו לתוך מציאות שמקדשת את המלחמה, ומזניחה את השלום. כולנו קורבנות של מציאות חיים, של מעגל, שלא מוביל לשום מקום – מלבד שנאה, מלבד מלחמה, מלבד רבבות של קברים בחלקות הצבאיות בבתי העלמין. במדינת ישראל של שנת 2013, אנחנו זוכרים ששמענו פעם על מין מושג כזה שקוראים לו משא-ומתן, שקוראים לו שיחות, שקוראים לו שלום, אבל באותה עת מקדשים את אלה שנפלו באותן מלחמות מיותרות. אעמוד בצפירה, ובהמנון, כתפיי משוכות, ראשי מורם בגאווה. מבחינתי – זהו יום הזיכרון למלחמות. אצלי בלב הן אינן עוד. מתו המלחמות. הגיע הזמן לעידן חדש – זוכרים את הנופלים ואת המלחמות הארורות, ומקדשים את השלום. לא ההפך. מלחמה על השלום אני לא נאיבי – אני יודע טוב מאוד שמדינת היהודים צריכה להגן על עצמה, ואויבים לא חסרים לנו. אז שישים וחמש שנים אנחנו מנסים לפתור את הסכסוך בדרך אחת, שהוכיחה את עצמה כלא יעילה בכלל (עשרים ושלושה אלף ושמונים וחמישה עדים לכך), אז מה עם לנסות את הדרך השנייה לפתרון? את הדרך האנושית, הסבירה, היעילה יותר, מה עם לדבר? מה עם, אפילו, לחתום? הגיע הזמן להפסיק. עלינו לעצור את מרחץ הדמים. וככל שנמהר להבין את זה – כך ייטב. וביום הזיכרון, בעוד שנה, שנתיים, אולי בעוד שלושים שנה, יעלה בחור צעיר, אולי הבן שלי, לבימת הטקס הבית-ספרי, לבוש בחולצה לבנה, ויקרא מהדף שהוא מחזיק בידו, בקול עמוק ורציני, "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, אשר חרפו נפשם במלחמה על השלום". "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל, ונאמר אמן".