היי דרומה לאילת

אתמול (יום ד', 17.4.13) נורו שתי רקטות לאילת על-ידי גורמים לא ידועים בזמן השיגור. מהרקטות לא היו נפגעים. מאוחר יותר באותו יום, ארגון סלפי בשם "מועצת שורא אל-מוג'הידין בסביבות ירושלים" נטל אחריות על הירי הרקטי. מדובר בארגון קיצוני שפועל בסיני וגם בעזה, והוא שנטל את האחריות לירי הרקטות בזמן ביקורו בישראל של ברק אובמה. חמאס פועל לעצור את חברי הארגון ברצועה, שמפרים את הפסקת האש ממבצע "עמוד ענן". יכולת רקטית של ארגון לא מוכר לא אמורה להיות מפתיעה, לנוכח העובדה שהמצרכים הדרושים לביצוע ירי כזה מוכרים לארגונים רבים. כמו-כן, לא מן הנמנע שהארגון מתוקצב על-ידי גורמים בעלי כיסים עמוקים יותר כמו אירן. מה שכן, חמאס פועל לעצור את הארגון הזה. יכולות להיות לכך שתי סיבות: 1. חמאס יודע שירי רקטי כלפי ישראל, ולא משנה כלל מי האחראי, שם אותו על הכוונת של צה"ל. אחרי המכה שספג ב"עמוד ענן", חמאס לא מעוניין כרגע להתחיל שוב סבב לחימה, לפחות לא בזמן הקרוב. 2. יכול להיות שמדובר במקרה בו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. חמאס עלה לגדולה לאחר שלקח את דגל ההתנגדות מאש"ף ועשה פעולות שאש"ף פחד לעשות. ארגון כלשהו, קקיוני ככל שיהיה, שמבצע ירי רקטי בעצמו, מערער על מעמדו של חמאס ויכול לקחת ממנו את דגל ההתנגדות ולהפוך את חמאס ל"לא רלוונטי". מה שאפשר להיות בטוחים בו, שלא משנה מה מניע את חמאס לבצע את המעצרים - כאשר יחל סבב הלחימה הבא, שני הארגונים ישתפו פעולה בכל הכוח.

לאחר ביצוע הירי הרקטי לאילת, אמר גורם בכיר במצרים, כי לא ברור מאיפה שוגרו הרקטות. לא ברור האם מדובר באי-ידיעה אמיתית שנובעת מחוסר התמצאות בשטח, או מהעלמת-עין מכוונת לאור זהותם של מבצעי הירי. אם מדובר באי-ידיעה אמיתית, הרי שהמצב בו מדינה לא יודעת מה קורה בשטחה הוא גרוע, אבל עדיין אפשר לתקן זאת בעבודה מודיעינית. העלמת-עין מכוונת היא הדבר הגרוע ביותר. אי-היכולת של ממשלת מצרים לפתור את הבעיה תתן אישור לארגונים אחרים הפועלים בגזרה לנקוט בפעולות גדולות יותר שיכוונו לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי מצרים. עליית מדד ההתמרמרות כלפי השלטון הדתי במדינה החילונית, יכולה להביא ארגונים שונים לשיתוף פעולה נגד המשטר שיביא במקרה גרוע למלחמת אזרחים נוספת, ובמקרה גרוע עוד יותר, להפלת השלטון וכינון משטר חילוני שמבחינתו השלב הבא יהיה שחרור פלשתין.

לאחר הירי באילת ניסו התושבים והנופשים לשדר שהכל בסדר, אבל מדבריו של ראש עיריית אילת, מאיר יצחק-הלוי, ניתן ללמוד על הלחץ בו שרויים תושבי העיר. לדבריו, "עיר שמושתתת על תיירות לא יכולה להרשות לעצמה לספוג טילים. זו פגיעה קשה מאוד בעורק כלכלי מרכזי שלנו". זו בדיוק התגובה לה ציפו מבצעי הירי. כל ביצוע ירי, לא משנה מאיפה ולאן, מבקש חוץ מהפן האקטיבי של הפגיעה, גם פן פסיכולוגי של שיבוש חיי היום-יום ויצירת לחץ וחשש. אולי הפעם הפן האקטיבי היה חלש יותר, אבל הפן הפסיכולוגי פעל היטב. אמירתו של יצחק-הלוי שירתה מצוין את מבצעי הירי שיכולים לראות הצלחה בפעולה זו. אמירתו של יצחק-הלוי עזרה למבצעי הירי, אבל ניכר שכוונה לבעלי הכוח בקריית הממשלה בירושלים. למען האמת, כרגע הממשלה לא יכולה לעשות בעצמה שוב פעולה אקטיבית נגד הירי, חוץ מהבאת מערכת "כיפת ברזל" לאילת (דבר שכבר נעשה). האפשרות היחידה היא שיתוף פעולה בין גורמי מודיעין מצריים וישראלים, שיעזרו למצרים לאתר את מבצעי הירי ולפעול נגדם. כפי שכבר כתבתי כאן, למצרים יש אינטרס מובהק לכך לאור האפשרויות העתידיות.

באירוע שהתקיים בבית חיל האוויר לרגל יום העצמאות, דיבר שר הביטחון, משה יעלון, על האפשרות שישראל תיאלץ לדאוג לעצמה לבד בנושא האירני. מובן ששר הביטחון יודע הרבה יותר על הנושא מאשר האזרח הפשוט, ולכן אין להתייחס לדבריו כאזהרה גרידא ולהגיד "אנחנו יודעים". האפשרות שישראל תיאלץ לנקוט לבד בפעולה צבאית כלפי אירן הועלתה ונידונה פעמים רבות מאז שנושא הגרעין האירני עלה על סדר היום הציבורי. אמירת משפט כזה מול הצהרותיה של אירן בדבר העשרת אורניום לרמה של 56% יכולה להביא לנקיטת פעולה צבאית בעתיד הקרוב. שר הביטחון נוקט בגישה של "תחזיקו אותי". הוא רוצה להגיד לעולם בצורה ברורה: אי-אפשר להשלים עם אירן כמדינה גרעינית. לא ישראל ולא שאר העולם ירצו שאירן תשיג את היכולת הזאת. לכן, אם לא תהיה ברירה, ישראל תאלץ לעשות את העבודה השחורה בעצמה. מקרי או לא, יממה לאחר אמירת דבריו של יעלון, קבעה ועדת החוץ של הסנאט, שאם ישראל תתקוף באירן, היא תקבל גיבוי מלא מהסנאט. הדבר אמור לעלות לאישור מליאת הסנאט, שגם שם אמור להשיג רוב. נראה שגם ארה"ב הבינה שאי-אפשר שלא לחכות לפתרון הדיפלומטי יותר, ולפחות הקונגרס למעשה נותן אישור לישראל לבצע פעולה צבאית באירן. נראה שנשאר לחכות רק לשבועות ולחודשים הקרובים כדי לראות מה תהיה ההתפתחות בנושא.

זוכה האוסקר השנה בפרס הסרט הטוב ביותר היה "ארגו". הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שמתרחש באירן עם תחילת המהפכה. בתחילת המהפכה פרצו אזרחי אירן לשגרירות ארה"ב במדינה ושבו את עובדיה. באותו זמן ברחו מספר מעובדי השגרירות. כדי לחלץ אותם מהמדינה, המציא הסי.איי.איי סיפור כיסוי לפיו מדובר בצוות קנדי האחראי לצילום סרט באירן, וכך חילץ אותם מהמדינה. עם כל הכבוד לסי-איי-איי, ישראל חשבה על זה קודם. בתקופת מלחמת העצמאות אחד הדברים שהיו חסרים הוא מטוסים. דוד בן-גוריון שלח את עמנואל צור, ממקימי חיל האוויר, לבריטניה כדי שיביא משם מטוסים. לאחר שהצליח להבריח מספר מטוסים, הוא נשלח שוב להביא מפציצים. פגישה מקרית עם שחקנית מתחילה הביא להעלאת הרעיון לזייף הפקת סרט הקשור לתעופה וכך יבריחו את המטוסים ארצה. נעשו כל ההכנות הדרושות ליצירת סרט כמו שכירת ניצבים, צלמים, אודישנים לשחקנים וכדומה. באישור הממשלה הבריטית, בוצעו צילומים של המראות ונחיתות. באחד הימים המטוסים, שהיו אמורים לנחות בשדה תעופה סמוך, פשוט המשיכו והגיעו לצרפת, משם ליוגוסלביה ולבסוף לארץ. התעוזה, קור הרוח ועצם הרעיון שבהם נעשה מבצע זה, מראים עוד פעם את כוחו היצירתי של הראש היהודי.