הכנסת היא במה תקשורתית. אבל לא רק. היא מוסד מחוקק. היא מוסד מבקר. היא פומבית, גלויה, נדרשת לציית לחוקי השקיפות וזקוקה על כן לתקשורת ככלי עזר חיוני אבל לא לשם התקשורת היא נוצרה. היא נדרשת לדווח לשומעים ולצופים ברדיו ובטלוויזיה מן האולפנים, אבל היא עצמה איננה אולפן ודובריה אינם לא שדרים ולא טאלנטים ולא סלבס. מכל מקום, לא כך הם צריכים לראות את עצמם.
מושב המופע של שר האוצר שבמרכזו תסס נאום הבתולין הפוליטיים שלו, דמה יותר לריאליטי מאשר לריאליה. השר, מול המיקרופון ועדשות המצלמה, ליהק את עצמו ככוכב ומן הבימוי היה קשה להתרשם כי הוא שלוחו ומשרתו של הציבור ליד שולחן הממשלה. הח"כים שהקיפו אותו שורות-שורות, דמו יותר לקהל באולפן מאשר לנבחרי האומה. כולם נצפו כשבויים בקסמו של האמן, יש מהם ששתקו מתפעלים, ויש מהם שצחקו בהנאה, ויש מהם שנתרגשו ונחפזו לשתף עצמם במופע והעצימו את הופעתו של האוראטור שבע הנחת בטוק-בקים שבעל-פה קולניים. הקלישאה לא איחרה לבוא. בחדשות דיווחו על ההופעה כעל ההצגה הטובה בעיר...
אבל אחרי שירד המסך על הסטנד-אפ הנשכני, התפזרתי עם מיליוני הצופים לרחוב החיים האמיתיים וחשתי כי רגשות בלתי נעימים בעליל נקווים בי ועולים עד גדות אם לא למעלה מזה. האיש לא דיבר אליי. הוא השתמש בי כקהל. לא הייתי כתובת. הוא לא הבהיר כי את מיסיי הוא עומד להעלות ולמה. הוא לא הסביר כי את הכנסותיי הוא עומד לגדור ולא ראה לנכון לשוחח איתי על המשתמע מכך, על ההכרח להיטיב עימי בגזירות ועל אין הברירה המאלצת אותו לחבק אותי כאוהב כשהוא מקפח את שוקיי. הוא לא התייחס אליי. הובאתי לפורום כדי למלא את מקומות הישיבה והעמידה בארנה בשעה שהוא הטיף הטפות מגוהצות להפליא באוזני אויבי העם, החרדים. זה היה לא רע באותו מעמד. אבל, עכשיו, אחרי ה"שואו" המאלחש, פג הקסם, והתחלתי להרגיש כפי שראוי היה כי ארגיש כשצפיתי בדרמה.
מופע בתולין לא תמים
הדיסקרדיטציה של החרדים הייתה כבר למטבע עובר לסוחר בטרם תושבע הממשלה הזאת. היא ניסרה בחלל בימי מסע הבחירות, בליל התוצאות, בנאומי הניצחון, במשא והמתן הקואליציוני. הפייסבוק היה לה לקיר והחרדים הועמדו מולו וירו בהם חיצים מושחזים הרבה ומורעלים לא מעט לתפארת מדינת ישראל הגזולה ומעמד הביניים העשוק. "פוליטיקה", אמרנו, "הם הרוויחו את זה ביושר", חזרנו על מטבע הלשון השחוקה, "איש לא נולד לקואליציה לעד ולעולמי עולמים" הפטרנו, היה לא נעים כבר אז, אבל איך אומרים, לא נורא. הסטיגמות לא נראו עוד בבירור, צדודיתן הייתה עוד מטושטשת.
אבל עכשיו, לאחר מופע הבתולין הלא תמים משום זווית, לא היה ספק. הסטיגמות החורכות נצטיירו במלא בהירותן. בפטרוניות בוטה היו החרדים למרבי צאצאים על חשבון המדינה. הילדים שלהם רוששו את קופת הציבור. משפחותיהם מרובות הילדים לא היו ברוכות עוד אלא נצלניות. הילדים שלהם שבאו לעולם לא יכלו לזכות לקבלת פנים מעליבה יותר. הם נולדו לקחת. הבל פיהם של תינוקות בית רבן עליו, למדנו, העולם עומד, היה לפתע הבל הבלים; רע מזה - הבל הבלים המערער את יסודות קיום האומה. איש לא שאל אם הכוונה היא לכל ילד רביעי, נניח רביעי, במדינה, יהיו הוריו אשר יהיו, יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, כי לא זאת הייתה ליבת נאום הגערה וההטפה. הליבה הייתה החרדים, אלה שכונו למחרת על-ידי הסגן הצייתן
"טפילים". זה לא סגנון, כמו ש"זועבי'ז" זה לא סגנון. אך מילות קטלוג ומידור המעידות על דפוסי ראייה של הזולת, לא אנשים בשמם, עדרים מסומנים.
יצירת אקלים עוין בקלות
הרגשות הבלתי נעימים בעליל שנקוו בי, לוו גם בהרהורים נוגים. ידעתי לפתע כי רבים וטובים רואים במופע הזה בשורה, תקווה טובה, עתיד, מבוא להגשמת חלום הנורמליות האזרחית, הכלכלית, המעמדית והלאומית, היהודית והדתית. תיקון עוול נורא. סילוק חשבון היסטורי. ידעתי גם כי לא הכל מתבשמים כך מן הפוליטיקה החדשה הזאת, הרייטיסטית, הפופוליסטית והמדלגת מעל הבעיות בכישרון שאין עליו חולקים, כי אני נמנה עם אנשים שמפחדים מן הקלות הנסבלת יותר ממה שמותר, בה אפשר ליצור אקלים עוין לקבוצות אזרחים המזוהים כשונים מאזרחי החטיבות שהיו לרוב בקלפיות והיו לשליטי הארץ. המפחדים אינם חרדים, או דתיים ציונים, או חילונים, או אנשי ימין או אנשי שמאל. הם מפחדים מפני שאיכשהו, אפילו בניגוד לרצונם, זוחלת ההיסטוריה לתודעתם ומזהירה אותם מתקיפים שרצו להיפרע מ"אויבי העם" בעידוד הסיסמה "נכה אותם בכיסם" ובאמצעות מיני טכנולוגיות של הוצאה לפועל.
היה שמח לרגע. מן הספסלים מחו על שהנבחר מודיע הודעות שלטוניות בפייסבוק בשבת בניגוד לחוק המדינה ומן הדוכן השיבו לו בחברמניות אפורה אך רעננה עדיין, "אל תגיד לי מה לעשות" כאילו אותו פייסבוק לא נשא אלא תכתובת פרטית לעילא. הסטאטוס קוו הנושן והגוסס הונשם לשווא. בעידן של "אל תגיד לי מה לעשות" לא נשאר מן הסטאטוס קוו אלא הסטאטוס עצמו, הבמה, המופע, הסטיגמה, הקרע...