נאום הבכורה של שר האוצר החדש,
יאיר לפיד, לא היה מפתיע. היה ברור לכולנו כי האיש שלא מבין בכלכלה דבר יטה את הויכוח להאשמות פוליטיות, ובעיקר כנגד החרדים. אבל מכל ההשתלחויות ה"שנונות" שלו נשמעה הגחמה האנטי חרדית בנושא הילודה הברוכה. לפיד טען כלפי הח"כים החרדים כי מי שמביא ילד לעולם צריך להיות אחראי על פרנסתו (לפי ההיגיון הזה גם ביטחונו של הילד נתון בידי הוריו וזכותם לא לשלחו לצבא הדמים...). לא מעט ברנשים וטיפוסים שמחו על דבריו של לפיד, ובראשם אותו "שדרן רדיו" בשם
נתן זהבי, שעל מוצא פיו של הלה עדיף שלא להרחיב כאן את היריעה. אבל חוץ מטיפוסי השוליים הללו הרי ששאר הציבור המיושב קיבל את הדברים לא בדיוק כ"מוסכמה חברתית".
היו לא מעט שייחסו זאת לשנאתו הבוערת של הלפיד הצעיר לחרדים, מורשת של שלוש דורות של לפידי שנאה בוערים שהובאו מהונגריה הניאולוגית והנוקשה. אבל במשפט הזה - על האחריות על הילודה, מצד ההורים, פלט לפיד את השקפת העולם המסתתרת אצל בני הדור הציוני והחילוני החדש בישראל. זו איננה רק שנאה לחרדים או "תוכחה" על "תכנון משפחה" על-פי "יכולת כלכלית" אלא זו השקפת סינתזה של רצון לבנות חברה עם כמה שפחות ילדים וכמה שיותר חתולים, כלבים ואפילו עכברי מחמד, ולהתאימה ל"עולם המודרני" המערבי, ובתוספת הרצון לעשות זאת ע"י אילוץ צבורים אחרים - ובראשם דתיים, חרדים וערבים לחיות כך ולשנות את עולמם.
ההבדל היחיד בין לפיד לאלה שקדמו לו - בהשקפה זו, היא העובדה שלפיד הצעיר אמר את אשר על ליבו מאחורי מסיכה "כלכלית" ואילו אחרים לפניו אמרו בגלוי את דעתם. המלחמה השקטה - אך העקשנית, לעצור את ילודת הערבים והחרדים במיוחד, כבר קיימת בישראל שנים לא מעטות ומתחילת שנות ה-90 תפסה המגמה הזו תאוצה אנטי חרדית ברורה.
החזרה בתשובה של שנות ה-90 מול ירידת הילודה החילונית העמידו את הממסד הציוני - החילוני על רגליו האחורית. הפחד משינוי דימוגרפי שיהפוך את החרדים והדתיים לרוב בישראל מעביר רטט בגוו החילוני כבר קרוב לעשרים ושלוש שנים. אבל רק בעשור האחרון עלה המתח שוב ושוב. בשנות ה-70 וה-80 עמדה בעיה דמוגרפית זו דווקא בכיוון אחר. הממסד בארץ- ובראשו מפלגת העבודה והשמאל הציוני, פחדו אז מדמוגרפיה קצת שונה: עליית מספר הערבים והספרדים. בתוך הליכוד היה קיים ציבור מסורתי גדול שאמנם לא הוגדר ממש כדתי ובטח לא חרדי אך היה "מסורתי" והילודה הגדולה שלו העלתה בין השאר את הליכוד לשלטון ולימים הותירה אותו בראשות המדינה.
גם בליכוד עצמו פחדו אז מהמהפכה הספרדית-מזרחית, שלא רק תביא קולות לליכוד אלא תשתלט על המפלגה. באותם ימים איש לא העז איש - בציבוריות הישראלית, לצאת נגד ריבוי הילדים. הליכוד וממפלגת העבודה - כולל מפלגות השמאל, נקטו שוב ושוב במושג "משפחות מרובות ילדים", ואוי למי שפלט את המושג "משפחות מרובות ילדים". ה"קונצנזוס הלאומי" לא רצה להרגיז את ציבור הבוחרים של עדות המזרח שהיה אלקטוראלית ציבור חילוני שנע בין ימין בעיקר, אך גם לשמאל פנו לא מעטים. כולם גם זכרו שמי שביקש בשעתו הולדת ילדים למכביר- לשם הפיכתם ל"בשר תותחים", היה
דוד בן-גוריון ממפא"י והבלדה של שלמה בר ולהקת "הברירה הטבעית" - "ילדים זו שמחה", הייתה הביטוי הסרקאסטי לרצון הציוני בהולדת ילדים לשם ניצחון על הערבים. באותם ימים איש לא צפה את המהפך החרדי.
בראשית שנות ה-90 הכל החל לזוז אחרת. מחד-גיסא, העלייה מרוסיה "איזנה" את הדמוגרפיה והפכה את ה"כוח האשכנזי" הלבן לרוב בעזרת מאות אלפי הסלאבים הנוכרים אך מאידך-גיסא החלו החרדים להתרבות - הן מחברתם והן מחוזרים בתשובה שעברו את הגבול ולא רק הרחיבו את החברה החרדית אלא הקטינו בו-זמנית את החברה החילונית ממנה "ערקו". ה"חלום הציוני" עמד בסכנה דימוגרפית, ועוד לצד היעלמו של ציבור עדות המזרח בעל המשפחות הגדולות. צאצאי הציבור הזה הפכו אומנם ליותר חילוניים מהוריהם אך גם הילודה קטנה בהתאם ולראייה ניתן לראות כיצד הליכוד ה"עממי" וה"מזרחי" הפך ל"מפלגה לבנה" המבוססת על המהגרים הסלאבים.
כאשר העלייה הסלאבית תפחה הייתה מפלגת העבודה בדילמה - מחד-גיסא הליכוד התמלא באנשי ימין חדשים אך מאידך-גיסא הם היו לבנים ועל-פי טעמה. ניצחון החשיבה העדתית של ראשי מפלגה זו הובאה לימים ע"י השר לעבר שלה,
משה שחל , שבסוף שנות ה-90 סיפר לעיתונות כיצד היה עד לשיחה בין "שני בכירי מפלגת העבודה" ("שאחד מהם כבר לא היה בזמן הריאיון בחיים"...) וכשאחד מהם קונן על כל שה"עליה הסובייטית" הביאה אנשי ימין הרגיעו השני כי "כך תיעצר הלבנטיניות של הפיכת הרוב היהודי למזרחי". כששניהם הסכימו על העמדה הגזענית שלהם , אזי, שאלם שחל - יוצא עירק, כיצד הם מדברים חופשי בעניין לידו, והשניים ענו לו בלי להתבלבל כי "אתה משלנו".
אבל מאמצע שנות ה-90 ה"סכנה הדימוגרפית" הפכה לחרדית - ערבית , ואולי יותר חרדית. פתאום החלו לדבר החילוניים שבפוליטיקאים על "תכנון ילודה" ו
אברהם פורז - יד ימינו של לפיד האב, אף הציע הצעת חוק שתגביל את הילודה. משנים אלה החלו לקצץ בקצבאות הילדים באמונה שהחרדים לא יתרבו ואף ריבוי ה"דתיים לאומיים" היה לצנינים בעיני הציונות החילונית. אורנן יקותיאלי ממר"צ ולימים גם אנשי "שינוי" של לפיד האב דיברו בבוז על עניים ועל משפחות גדולות. הרצון למחוק את הילודה החרדית פתאום הביא את החילוניות הקיצונית לכדי "דאגה" לפרנסת היהדות החרדית.
נתניהו כשר אוצר וכראש הליכוד היה שותף מאז ומתמיד למגמה לבנה זו - הן במישור ה"לאומי" נגד החרדים אך גם במישור המפלגתי, נגד מזרחיי מפלגתו. בביתו - בליכוד, הוא דאג להיעלמות העסקונה המזרחית כשהקמת קדימה סייעה לו ל"הלבין" את הליכוד, וכך הפכו
דוד לוי,
משה קצב,
מאיר שטרית, דוד מגן ואחרים לשמות עבר עוד לפני שיצאו לפנסיה רשמית ואילו את ראשות הליכוד החלו לתפוס שמות כמו שטיימני'ץ, סער-סרצי'נסקי,
דן מרידור,
מיכאל איתן, בני בגין,
זאב אלקין ועוד. ואילו ב"מישור הלאומי" דאג נתניהו - כשר אוצר ורוה"מ, לפגוע יותר ויותר בשכבות שמהן באים הילדים הרבים - חרדים וערבים.
לפיד הצעיר הוא ממשיכם של אביו ונתניהו גם יחד. הוא פשוט רוצה מדינה לבנה וחילונית ולאוו דווקא את "טובת הציבור" הכללי אלא את טובת ה"ציבור הלבן, החילוני והדשן". לפיד תפס "טרמפ" על החרדים כדי לנסות ולהגשים את מה שאביו ופורז החלו - להפוך את הדמוגרפיה על פיה. לא לחינם פלט פעם לפיד האב בתוכנית הטלויזיונית "פופוליטיקה" כי הבעיה החילונית- דתית בישראל מתמקדת בינו לבין הרב מנשה אייכלר - אביו של ח"כ
ישראל אייכלר מ"יהדות התורה", ומתבטאת בכך שלרב מנשה אייכלר יש 70 נכדים ואילו לו רק שניים. זו איננה עמדה חדשה אלא פשוט העתק הבעיה הפרעונית של מלך מצרים לפני יציאתנו מעבדות לחרות. אין פה עניין של "טובת המדינה" אלא גזירות שבאות לצמצם ילודה של חרדים וגם של ערבים. אלה גזירות פוליטיות עם גוון גזעני ברור.
נתניהו היה האיש שנהנה יותר מכולם מנאומו של הלפיד הזה. האחרון הוציא לו את הערמונים מהאש ועכשיו כמובן שנתניהו יתגונן כי אילו הוא לא היה צריך את לפיד ככוח פוליטי הרי שהגזירות לא היו נוחתות. מנגד מלאכתו של נתניהו - מוביל ה"מהפיכה הלבנה" בליכוד ובמדינה, נעשית ע"י אחרים ובבוא יום הבחירות הוא ומפלגתו יטענו כמובן שיש לחזקן כדי שלפיד חדש - ישן לא יגזור שוב גזירות על השכבות החלשות מתוך "אילוצים קואליציוניים".
באשר לבנט, הרי שגם האחרון שמח כחילוני עם "כיפה של
שקל", שמלאכתו נעשית בידי חברו החדש ל"סדר הברתי החדש". בנט מתכנן - עם הגב' שקד, להפוך את המפד"ל ההיסטורית למפלגה חילונית- מסורתית-לאומנית ולמגר את החרד"ליות שלה עד תום ולכן הגזירות הכלכליות של לפיד משרתות גם אותו ואת שותפתו, שבינה לבין דת אין אפילו קו עקום אחד. אלה הם פליטי הפליטים של הימין החילוני שעפו מהליכוד והשתלטו על ה"בית היהודי" כדי להוריקו מתכניו הדתיים.
בשנות ה-90, כשאיש ה"שמאל הלבן"- ארנן יקותיאלי ממר"צ, הכפיש את העניים החרדים והאשימם ב"עניות המדינה" , הרי שבפרלמנט הישראלי כיהנה ח"כית בשם
תמר גוז'נסקי מסיעת חד"ש, בעלת השקפה שיויונית - מעמדית מבית היוצר הקומוניסטי. הגב' גוז'נסקי לא עברה לסדר היום על דבריו של "איש השמאל" ממר"צ השבעה וטענה כי עניים חייבים להיות מאוחדים ולעזור איש לרעהו ולא להסית נגד קבוצת עניים זו או אחרת על-רקע עדתי או אתני וזו בטח לא דרכו של שמאל אמיתי. ההגנה שלה על החרדים - כקומוניסטית, הייתה אבירית ואמיתית.
לצערי הרב לא נימצא כיום בפרלמנט הישראלי "תואם - גוז'נסקי" כזה שילחם באביריות על שיויון מעמדי וחברתי נגד הגזענות והאפליה הלבנה - חילונית- מעמדית שעולה ממשרד האוצר, המשמש היום בסיס למלחמה דמוגרפית פנימית בישראל. לא שמעתי ציוץ בנושא מ"איש העל החברתי",
עמיר פרץ ו/או מהגב' הראשונה של ה"סוציאל דמוקרטיה" הישראלית ,גב'
שלי יחימוביץ'. אצל השניים הללו השיויון הוא על תנאי וכנראה על-פי אמת מידה של מוצא וקבוצת השתייכות פוליטית וסוציולוגית.
וכמו שכבר נאמר הרי ש"ככל אשר יענו אותו כן ירכה וכן יפרוץ" וסוף הלפיד השני לכבות כדרכו של הלפיד הראשון. וכבר אמר החכם באדם ש"אין חדש תחת השמש".