נוסטלגיה בשכונת התימנים

בשכונתי, שכונתה בפי כל "שכונת התימנים" וסמוכה לשכונת "מאה שערים", היה זה מבצע צבאי לכל דבר לקראת ל"ג בעומר: היה המפקד - יואל עראגי-כהן, היו שׂרֵי אלפים (נערים בוגרים בגיל 17-14), שׂרֵי מאות (ילדים בגיל 13-10) ושׂרֵי עשרות (ילדים בגיל 9-7). לכל אחד היה תפקיד שמילא בקפידה, שאם לא כן, מדורת ל"ג בעומר לא הייתה כפי שהייתה אמורה להיות, ואנו לא היינו מנצחים חס וחלילה בתחרות הסמויה שהתקיימה בין השכונות שמסביבנו, ובמיוחד בינינו לבין ילדי השכונות של הַאֵשְכֵּנְטוֹזִים (האשכנזים כפי שכינינו אותם) שגרו בבתי הונגרין, בתי ורשה, מאה שערים ואח'. תחילה, ניקו שרי המאות את כל שטח החַקוּרָה (כיכר שניצבה במרכז השכונה), ליקטו אבנים גדולות ובינוניות בסביבה ויצרו מהן מעגל ענקי במרכז החקורה, שם אמורה לבעור מדורת ל"ג בעומר. כל בניין שנבנה סמוך לחג היה ב"סכנה". קורות עץ שלמות היו נעלמות באורח פלא משטח הבניין, למגינת לבו של הקבלן. השומר העדיף "לא לראות", כי ידע שקל לו יותר להתמודד עם הקבלן מאשר עם הנערים, ששומר נפשו ירחק מהם בתקופה זו. החבר'ה שלנו גם "ביקרו" את מר מַן, שמקום מושבו היה סמוך לשכונת "בית ישראל". אם ירדת במורד הרחוב, אחרי הנגריות והמפעל "דרומה" (שם ייצרו גם אבקת אפייה וסוכר וניל בשקיות נייר קטנות...), ראית את חצרו של מר מַן. הלה היה קונה ארגזים ישנים מעץ, מפרק אותם ומוכר את העצים. בימים שלפני ל"ג בעומר, הגיעו אליו, שרי האלפים, כאמור, ומפלחים לו עצים. שׂרֵי האלפים היו גם סרים לנגריות ומבקשים מבעליהן את הנסורת של העצים, שחשיבות רבה נודעה לה. הנסורת הוכנסה על ידם לשקים שהביאו עמם, היו מעמיסים את השקים המלאים על גבם הצנום ומביאים אותם לשטח החקורה. שרי המאות היו מפזרים את הנסורת בתוך המעגל, באופן שווה, אך לא את כולה. יואל היה שולח את שרי העשרות להביא בגדים ישנים מדיירֵי השכונה, כמו: חולצות, מכנסים, מעיל או ז'קט, כובע... כל בגד ואביזר שהיה עשוי להרשים את הצופים בהצגה הגדולה! שרי העשרות תפקידם היה למלא את הבגדים בנסורת העצים שנותרה. הם יצרו שתי בובות: האחת בדמותו של המן הרשע, והשנייה בדמותו של היטלר הצורֵר. שרי האלפים הקימו חצובה מקורות העץ הגדולות וייצבו אותה באבנים גדולות. יואל טיפס על סולם ותלה בחגיגיות את שני הצוררים ברום החצובה, זה ליד זה, וביקש להוסיף הרבה שברי עצים בתחתיתה, כדי להעצים את האש שתאכל את שני הצוררים האלה עד תום! גם לנו, הבנות בשכונה, היה תפקיד. יואל נתן לנו קופסאות שימורים ריקות והיה עלינו לעבור מבית לבית ולבקש נפט. אנשי השכונה היו ממלאים את הקופסאות בנפט, ואנו היינו לוקחות אותן ליואל ששפך את הנוזל היקר לג'ריקנים שהוכנו מבעוד מועד. שבוע-שבועיים לפני ל"ג בעומר, היה עלינו להשיג טַיֵירִים (צמיגים) למדורה. שרי המאות פילחו טיירים של אופניים מיצחוק, שהיה לו עסק קטן לתיקון אופניים בסמוך לשכונה. חצר העסק הייתה מלאה בהם, ישנים היו וחודשוּ על ידו ונמכרו לילדי השכונות בהנחה. כל מאמציו של המסכן לשמור על כל סחורתו עלו בתוהו. החבר'ה מצאו שיטות מיוחדות כיצד לפלח מהחצר כמה מהם. אך המטרה הגדולה והמסוכנת ביותר הייתה: השׂגת טיירים גדולים של מכוניות ואוטובוסים! הטיירים המיוחדים האלה היו רק אצל האשכנטוזים. אף פעם לא גילינו מהיכן השיגו אותם והשמירה עליהם הייתה כפולה. ידענו את מקום מחבואם, וזאת לאחר מעקב צמוד רב ימים אחרי ראשי החבורה שלהם. גניבת הטיירים מהם הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. כמו האֵשְכֵּנְטוֹזִים, אף אנו שמרנו יום ולילה על הקרשים, הנפט ושאר החפצים שהשגנו בעמל כה רב. טובֵי שרי האלפים היו מופקדים על השמירה, במיוחד בלילות, שהניסיונות לגניבת השלל היו רבים. ילדי השכונות הסמוכות, כמונו, רצו להשיג כמה שיותר קרשים ואח' למדורה. כל שכונה רצתה שהמדורה שלה תהיה שֵם דבר בסביבה! לא הייתה ברירה אלא לתכנן תוכנית מיוחדת להשיג את הטיירים הגדולים האלה, וכך היה. יואל ישב עם שרי האלפים ושרי המאות והוחלט שבשעת לילה, יעברו שרי המאות בקרבת מקום המחבוא שלהם ויתחילו כאילו במריבה גדולה: צעקות, דחיפות, האשמות הדדיות... בקיצור, רעש והמולה! ידענו שה"שומרים" לא יודעים שגילינו את מקום מחבואם, וכילדים, שיערנו שהם ישמחו לראות מריבת מתחריהם בינם לבינם. וכך היה: שרי המאות הפליאו דחיפותיהם זה את זה, בצעקות, בקללות... השומרים, מרוב סקרנות באו לראות וליהנות מהמתרחש לנגד עיניהם והתרחקו קמעה מפתח המחבוא. דבר זה אִפשר לשרי האלפים להתגנב ולסחוב מספר טיירים גדולים בלי שהשומרים יבחינו בהם. נשמעה שריקה חדה, ובטרם נספר: אחת, שתיים, שלוש, נעלמו הניצים באחת! לא היה קץ לתדהמתם של השומרים כשראו, כיצד בבת-אחת מסתיימת המריבה והניצים נעלמים חיש מהר בחשיכה. רק כשחזרו לפתח המחבוא, הבחינו בגניבה הגדולה, הבינו ש"קיבלו עוקץ" וזעקות הפתעה וצער פרצו מפיהם. הם עוד יחטפו על כך גערות רבות ממארגני המדורה ומחבריהם. שרי המאות התפזרו לבתיהם, ושרי האלפים גלגלו את הטיירים למקום מבטחים.

היום הגדול הגיע! לקראת הערב עוד סיימנו סידורים קטנים, כמו קניית תפוחי אדמה ובצלים, ש"הגדולים" יניחו לנו בקרבת המדורה ושימסרו לנו אותם מוכנים, מכוסים בקליפה שחורה וריחנית. הבנים הכינו קשתות וחיצים לקלוע על המן והיטלר וההתרגשות רבתה מרגע לרגע. כבר משעות הערב המוקדמות, באו הזקנות של השכונה והציבו את כיסאותיהן וסלן בשורה הראשונה מחוץ לחקורה. הן גם דאגו להביא עמן סריגה או רקמה וקצת גַ'עְלֶה (מיני פיצוחים, פירות יבשים וטריים). "חבל על הזמן", אמרו זו לזו, "בטלה מביאה לידי שעמום, ושעמום מביא לידי חטא, ואולי ללשון הרע חס וחלילה", צחקו ומִצמצוּ בעיניהן בחיבה זו לזו. "מוטב שנעסוק בעבודה כלשהי להעביר את הזמן...". השכונה התמלאה בילדים ובאנשים, והערב תפס מקומו בין יום ללילה בירושלים. הטקס החל! מפקד המבצע, יואל עראגי-כהן, היה זה שפתח את האירוע, בעזרת שרי האלפים, שרק הם היו מורשים להיכנס למעגל המסומן באבנים. הם שפכו נפט מסביב ויואל זרק למדורה את הגפרור הראשון, שהיה גם האחרון. פצפוצי העצים נשמעו דקות ספורות אחרי שהאש אחזה בהם. צעקה רמה פרצה מכל הפיות כשהאש עלתה אט-אט והתחילה לנגוס ברגליהם של המן הרשע והיטלר, יימח שמו וזכרו. הבנים התחילו לשלוח חיצים לעבר דמויות הצוררים וקריאות התפעלות עלו מהקבוצות: "פגעתי לו בבטן, איזה יופי"... "ואני פגעתי לו ברגל", "מי יפגע לו בראש, בראש אני רוצה שתפגעו בו", קראה זקנה אחת מהשורה הראשונה, ואכן, הצליח מי מהבנים לפגוע בו בראש וזכה לקריאות התפעלות מכל עבר. תור הילדים הלך והתארך לפני יואל והג'ריקנים העמוסים בנפט. כל ילד קיבל קופסת שימורים אחת מלאה בנפט שנישאה על-ידי אחד משרי המאות. החברים נזהרו מאוד שהילדים לא ישפכו, בטעות ומרוב התלהבות, את הנפט על בגדיהם... והורו לילדים איך לעשות זאת. האימהות סמכו על הבוגרים, מניסיון של שנים קודמות, והתפעלו מכל התכונה מסביב. תור הטיירים של האופניים להיכנס למדורה הגיע. הטיירים, תכונתם טובה ורעה, כמו שאמר אחד העם: שאין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב. הם שמרו והאדירו את המדורה, אך מאידך-גיסא, הביאו עמם ריח רע ופיח שחור. כל טייר (צמיג) שהתווסף למדורה, העלה את האש לשמיים והשמחה הייתה גדולה יותר מפעם לפעם. שירים וריקודים היו מסביב ושִמעה של מדורת ל"ג בעומר הנהדרת עבר מפה לאוזן, וכל רגע גדל מספר האנשים שהגיעו מהשכונות הסמוכות לשכונה שלנו. תפוחי האדמה והבצלים, נשלפו אחד אחד ובזהירות מֵרבית על-ידי שרי האלפים, שנעזרו במקלות ארוכים והוציאום מהמדורה לשמחת כולנו. נשפנו עליהם בקול ותפסנו אותם בניירות עיתון אותם הכנו מראש. טעמם המיוחד וריחם המשכר זכורים לי עד עצם היום הזה. כולנו חיכינו לרגע הגדול בו יואל יגלגל למדורה את הטיירים הגדולים, שסחבו הנערים מן האשכנטוזים... היה זה שיא הערב, מחזה שלא אשכח ל-ע-ו-ל-ם! יואל גילגל בזהירות את הטיירים והניחם בסמוך, ככל האפשר, לחצובה שנאכלה על צורריה כמעט עד תום. האש התחילה ללחך את הטיירים הגדולים והאש עלתה עד לשמיים. קריאות התפעלות פרצו מפי כל הנוכחים, שהביטו בהתלהבות מהולה בפחד בלהבה שהגיעה עד מעבר לגג הגבוה של בית הכנסת המרכזי בשכונה. שריקות רמות פרצו מכל עבר והאש התהדרה באלפי גצים. כל אחד רצה להתקרב יותר לאש הפִלאית הזאת... ענן שחור וכבד כיסה את החקורה וחוגגיה. יואל נתן הוראה לשרי האלפים להרחיק את החוגגים ממעגל האבנים שעיטר את המדורה. הייתה כאן סכנה אמיתית, הדוחק היה רב, אנשים רצו להתקרב ולראות "יותר מקרוב" את הטיירים הגדולים שבמדורה. הרעש היה רב והמהומה רבה... "אין טעם שנמשיך להיות כאן", אמרו הזקנות זו לזו ונטשו את ה"מערכה". הן שׂבעו נחת די והותר הערב, ועתה שההתלהבות והמהומה רבו, די להן! כגוש אחד קמו, נטלו את הכיסאות, הסלים ודברי הרקמה והסריגה ופרצו להן דרך לבתיהן, בין החוגגים, ששמחו שהתפנה מקום ב"שורה הראשונה". עוד ימים רבים סופר על המדורה של שכונת "נחלת צבי" - ה-מ-ד-ו-ר-ה שהייתה הכי-הכי בכל סביבות שכונתנו. ועתה, צריכים לחשוב, מי מן צוררי היהודים שנעלה על המוקד בל"ג בעומר הבא, ובאיזה תחבולות ננקוט כדי להשיג את הטיירים הגדולים של האשכנטוזים. נו, יש לנו שנה שלמה לחשוב על כך.

במחשבה שנייה, שמחתי שאני זוכה לראות את דור הילדים היום, שהם כל כך מודעים לשמירת הסביבה: הם יודעים שאסור להותיר מדורה בוערת, ואפילו לא פחמי עץ רוחשים. הם יודעים שלא זורקים למדורה רהיטים המשוחים בלָכָּה וחפצים מפלסטיק, כי העשן שהם פולטים אחרי שהם באים במגע עם אש, הוא סרטני ומאוד מסוכן. הילדים גם יודעים לא להבעיר אש ליד חוטי חשמל, לא להתקרב מדי למדורה ולשמור על בני המשפחה הפעוטים שלהם ושל אחרים המסתובבים בקרבת המדורה. הילדים יודעים גם שאסור לנסר ענפי עצים למדורה, הם מודעים לכך שהעץ הוא צמח חי ונושם וקטיעת ענפים ממנו מכאיבים לו, ואולי קטיעה זו עשויה לגרום לכך שלא יפרח יותר לעולם, וחבַל. ועוד איסורים שהיום מודעים להם, ואפילו לילדים קטנים. אך כשאני הייתי ילדה קטנה, גניבת צמיגים או קרשים מבניין, לא נחשבה כגניבה, אלא כמעשה אמיץ. ואילו היום, ילדים יודעים שגניבה זו גניבה! ואומץ ניתן להוכיח במקומות אחרים וראויים. גנב, הוא לא גיבור, הוא גנב ועליו להיענש על כך, בין אם הוא ילד ובין אם הוא מבוגר! בזמני, ילדים רבים נשרפו במדורות הגדולות, כי לא הבינו שיש באש סיכון כה רב, מהם נשארו נכים עד עצם היום בשל כך, ויש ילדים שנכוו קשות ונושאים כל חייהם על גופם ופניהם צלקות גדולות ומכוערות. האם זה כדאי? לדעתי - לא! ניתן לאסוף קרשים למדורה וליהנות ממדורה קטנה, שניתן "להתיך" בה את המרשמלו בבטחה ואת תפוחי האדמה והבצלים להניח באש בלי לקחת סיכון, והשמחה של הגדולים והקטנים תהיה כפולה ומכופלת!