בבחירות 81' נשא מנחם בגין את נאום הצ'חצ'חים המפורסם. בערב שייזכר כערב בו הצליח ראש מפלגת הליכוד לקבע את ניצחונו הוא הטיל את הגישה היהודית שלו אל עבר המערך. "לוחמים! אחים! יהודים!" הוא קרא, מנסה לבטל את החלוקה ל"עירקים" ול"אשכנזים".
בעבר הרחוק, אמצעי הסחר המרכזי היה חליפין. התמורה של כל סחורה הייתה חלופה אחרת. רצית כבש לארוחת ערב? כדאי שתביא לחם בתמורה. עם התגברות השנים והתגברות יכולת הפיתוח, נכנסו אמצעים שווי ערך. עבור ייצור מסוים, ניתן מטבע שייצג את הערך. מאז ומעולם, מטבעות ייצגו את השלטון של העם. מטבעות עתיקים שנמצאו הציגו את שנות שלטון המולך על העם. ערכו של המטבע בצד אחד, ובעברו השני תמונה, דמות, איור שמייצג את השלטון.
דבריו של בגין מייצגים אמירה ערכית נכונה, אך לצערנו, במציאות הישראלית דיומא, עדיין נותרה אפליה, עם צורות ביטוי שונות ומשונות, כשהפרשייה הנוכחית על סדר היום היא הביטוי הסמלי של שטרי הכסף החדשים.
רוב לאשכנזים
כך יצא, בנוסף, שכשמונתה ועדת טירקל לעיצוב שטרי הכסף, מבין שנים עשר (טירקל, גניחובסקי, מוסא דיאב, לרמן, קרויאנקר, רוזנטל, רייך, גיטלר, מאייר, גור, שקין, רז-בירון) חבריה היה מקום לאדם אחד שמוצאו אינו באירופה, ואף הוא אינו יהודי. מטבע הדברים, כשהוועדה החד-גונית בחרה בדמויות שיעטרו את שטרי הכסף, לא עלתה בדעתם דמותו של איש רוח מזרחי. הם הרי לא גדלו על תרבות מזרחית.
גם בלי לבדוק כמה ממגישי החדשות שלנו הם מזרחיים אפשר להניח שמרביתם אשכנזים, ובכל זאת, בדיקה קצרה מעלה את התמונה הבאה:
יונית לוי ו
דני קושמרו בערוץ 2,
גאולה אבן, אמיר בר שלום,
מירב מילר בערוץ 1, תמר איש שלום וגיא זהר בערוץ 10. אשכנזים כולם. צירוף מקרים?
מהומה + מהות
המהומה סביב הדיוקנאות שיופיעו על השטרות החדשים היא מהותית. הכסף, כאמור, מייצג את הערכים שחשובים לשלטון שלנו. הדיוקנאות חשובים משום שהם נבחרו, הדמויות הללו ולא דמויות אחרות. ההחלטה לקדם את המשוררים כערכת הנושא של המטבעות יש לה אמירה חינוכית. גם לקביעה כי החלוקה המינית תהיה שווה: שני משוררים ושתי משוררות. הקביעה הייתה ברורה ומובנת מאליה.
כך למשל, באקדמיה, מתוך כלל המרצים הבכירים בישראל אחוז יוצאי עדות המזרח עומד על 9% (!). כשמדובר באישה הכמות מידרדרת עד לכדי אחוז אחד (!). האם הגיוני שמחצית מהעם מדירה את רגליה מן האקדמיה, או שהיא פשוט אינה מסוגלת? נראה אפוא כי כל פרט שמתקשה לדחוק את רגלו אל העולם האקדמי הוא יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
מכירים? מישהו?
וכמו שכסף מודד את הערכים שלנו, כך אפשר למצוא שהכסף איתו אנחנו משלמים על החינוך, אנחנו מקבלים את אותו התוצר: אפליה, הגובלת בהדרה כלפי עדות המזרח. בספרי ההיסטוריה של תלמידי מערכת החינוך פערי הייצוג בין ההיסטוריה של יוצאי ארצות אירופה ויוצאי ארצות ערב עומד על למעלה מ-90 אחוז. וכך, מגיעים למצב שהטענה העיקרית של שרי רז בירן היא: "יכול להיות שזו ועדה בורה, אבל אני ממש לא מכירה משוררים מזרחים בולטים במאה ה-20. משוררים שמלמדים אותם בבתי ספר, שצעירים וצעירות כותבים אותם ומלחינים נעימות לפי המילים שלהם. אם אתה מכיר תציע... כל מי שהתראיין היום אמר 'יהודה הלוי', אף אחד לא הציע שם נוסף. לו היו הייתי חושבת שטעיתי". ובכן, רז-בירן צודקת. גם אני לא מכיר.
הדיון הזה צריך להיות אנכרוניסטי, איזשהו ויכוח שהוא חלק מההיסטוריה. אך כל עוד לא סופרים חצי מהעם במקומות החשובים, כל עוד הכסף איתו אנחנו מודדים את עצמנו, את הסביבה שלנו, את הדברים החשובים לנו, ממשיך לייצג רק מחצית מן העם, ערכו של העם יהיה מחצית ממה שהוא יכול להיות. אין לזלזל בחשיבות הדמויות שמופיעות על שטרי הכסף. הכסף הוא הדרך שאנו מעריכים את ההנאות והסבל, הכסף הוא האמצעי של כל אדם לבטא את רצונותיו ולצרוך אותם, וכשאופן הביטוי מגלם אפליה, אנחנו רחוקים מחזונו של בגין, להיות לב אל לב, לוחמים, אחים, יהודים והשד העדתי ימשיך לחיות וגם לבעוט.