בראש חודש סיון, חודש בו קיבל עם ישראל את התורה, שתק הכותל מתמיד. במקום תפילת המונים נרגשת ושמחה לכבוד ראש חודש, כפי שרגיל היה לראות מזה שנים רבות, ראה הכותל מראות שלא ציפה להם: נשים עטופות בטלית מחייכות מאוזן לאוזן, ומולן - נשים ונערות צנועות זועמות המטיחות קריאות גנאי, וכן גברים המניפים שלטים מעליבים.
לא זאת הדרך.
כששמעתי על הוראת הרבנים להגיע לכותל בהמונים, שמחתי. הנה כוח המסורת הישנה והשתיקה מול כוח החדשנות והפרובוקציה. אבל התוצאה שהייתה אולי צפויה – לבסוף הייתה מביכה.
במקום תפילה עוצמתית - מהומה וביזיון.
במקום תפילה דוממת מלאת יראת קודש ומתעלמת במופגן מנשות הפרובוקציה, הי מי שחשבו שמתפקידם לחנך. וחבל שכך היה. ציפיתי מן הציבור הדתי שיעמיק בתפילה ויחריש. ומה שקיבלנו זה ציבור שנסחף אחרי פרובוקציה מול נשים שבעצם נהנו מן החגיגה התקשורתית. והיו להן סיפורים לקחת הביתה. די להביט בפניהן הקורנות...
וככה הושפלנו שנית.
לא זאת הדרך.
אפשר להגיע בהמונים לכותל, כדאי להגיע בהמונים לכותל ולהתפלל כפי שנשים יודעות, בשתיקה, בעוצמה ובאחווה. כי "שתיקה היא הצעקה הגדולה ביותר" (רבי מנחם מנדל מקוצק).