בחג השבועות יציינו יהודי עירק 72 שנים לפ'רהוד - פרעות תש"א ,שבהן נרצחו 179 גברים, נשים וטף. מאות נפצעו ורכוש רב נבזז. שמות הנרצחים רשומים במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה.
יהודי עירק זוכרים לדיראון עולם את הפרעות המזכירות את "ליל הבדולח" בגרמניה. הפרעות שבוצעו על-ידי המון מוסת שכלל שוטרים וחיילים, גרמו לשבר עמוק באמון היהודים במדינתם, שרק ב-1932 זכתה לעצמאות. מתוך קהילה שמנתה כ-150 אלף יהודים, נותרו כיום 5 יהודים מבוגרים בלבד.
ההתנכלויות ליהודי עירק התרחשו ללא כל סיבה. היהודים שחיו בעירק במשך 2600 שנה - מאות רבות של שנים לפני שכבשו אותה הערבים - לא נלחמו בה, כפי שלחמו הערבים הפלשתינים בישוב היהודי, ולאחר מכן - במדינת ישראל. למעשה, הפרעות וההתנכלויות התרחשו לכל היהודים שחיו בכל מדינות ערב. בגל פרעות אכזרי בלוב בנובמבר 1945 נרצחו 133 יהודים ונפצעו רבים; בעדן נרצחו בנובמבר 1947 כ-100 יהודים; במצרים גורשו יהודים מבתיהם ומהמדינה. העולם שמע רבות על "הנכבה הפלשתינית", אך שמע מעט מאד על העוול הקשה שנגרם ליהודים בארצות ערב. למרות שההיסטוריה אינה תחרות של אסונות, חשוב לציין כי במדינות ערב התרחש טיהור אתני. כמעט שלא נותרו בהן יהודים.
בעוד ש"הנכבה הפלשתינית" זוכה לסיקור תקשורתי נרחב, האסון שפקד את היהודים אינו זוכה להדים, על-אף ממדיו הגדולים. מספר יהודי ערב שנאלצו לעזוב את בתיהם הגיע ל-856 אלף בני אדם, לעומת 650 אלף הפליטים שעזבו את פלשתין המנדטורית - זאת על-פי נתוני אונר"א. למרות זאת, מסיבות בלתי מובנות, ישראל לא העלתה את אסונם של היהודים בארצות ערב על סדר יומה, וודאי לא עשתה מאמץ להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי העולמי.
ההתנכלויות ליהודים בעירק התרחשו, כאמור, עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל. מחקריהם המקיפים של ההיסטוריון האמריקני אדווין בלאק, של פרופ' שמואל מורה מהאוניברסיטה העברית ושל ד"ר צבי יהודה ממרכז מורשת יהדות בבל חשפו את הקשר הישיר בין המשטר הלאומני הפרו-נאצי, בראשות רשיד עלי אלכילאני שעלה לשלטון בעירק, לבין השלטונות הנאציים בגרמניה. המשטר בעירק הפעיל נגד היהודים תקנות אפליה בכל תחומי החיים - בכלכלה ,בחינוך ובחיים הציבוריים. לאחר מכן, הצית בהמון את אש הפרעות שפרעו ביהודים, ששיאן היה ב"פ'רהוד" של 1941.
החיבור בין הלאומנות הקסנופובית הסונית בעירק ובין האנטי-יהודיות יצר מציאות של שנאת יהודים, שקיבלה עידוד וסיוע ישירים מגורמים נאציים ובראשם השגריר הגרמני בבגדד, ד"ר פריץ גרובה, ותמיכה ממנהיגים פסאודו-דתיים, כחאג' אמין אלחוסייני, שברח מארץ ישראל המנדטורית ומצא בעירק כר נוח לפעולותיו האנטי-יהודיות.
אווירת האימים האנטי-יהודית ששררה בעירק, ששיאה היה בתלייתו של המיליונר היהודי שפיק עדס בכיכר עיר-הנמל בצרה, לוותה בהצהרות אנטי-יהודיות מתלהמות בשידורי הרדיו, וגם מעל בימת האו"ם.
בלית ברירה קמו יהודי עירק ועקרו מן המדינה שסייעו בהקמתה ובשילובה בעידן המודרני. היהודים הותירו מאחוריהם את רכושם הפרטי ואת רכוש קהילותיהן עתיקות היומין ובכללם את קברות הנביאים יחזקאל, יונה, נחום אלקושי ועזרא הסופר, וממשלת עירק השתלטה עליו.
היו ודאי עירקים שהפגיעות ביהודים לא היו מקובלות עליהם, אך קולם נדם. היהודים שימשו שעיר לעזאזל במאבקים בין הסונים והשיעים, כפי שכיום ישראל ניצבת במרכז המאבק בין אירן השיעית למדינות ערב הסוניות. יש להניח כי אילו נותרו יהודים במדינות ערב, היו משמשים שק חבטות במאבקי הדמים הנוכחיים במצרים, לוב, תוניסיה, תימן וסוריה.
עם חלוף השנים הולך ומצטמצם מספר היהודים שחוו על בשרם את ההיסטוריה של יהודי ערב. מן הדין כי בישראל, שבה חיים רוב יוצאי מדינות ערב, נזכור את מורשתם. זאת, על-מנת שלא תשתלטנה על בני הנוער הבורות והתעמולה הערבית, הנעזרת במכחישי הפרעות ביהודי ערב, כדוגמת מכחישי השואה. ככל שנקדים בשימור המורשת ובאיזכור קורבנות יהודי-ערב באורח ממלכתי, נחזק את מעמדנו הלאומי והבינלאומי.
כך גם נסייע לתהליך ההתפכחות בעולם הערבי, במיוחד בין אינטלקטואלים הסבורים כי במזרח התיכון התחוללה קטסטרופה שקורבנותיה היו יהודים, ולא רק ערבים-פלשתינים. בד-בבד, על מנהיגי הפלשתינים להפסיק לזרוע אשליות בלב בני-עמם בכל הנוגע ל"זכות השיבה", שכן גלגל ההיסטוריה העמוס בטרגדיות לא יחזור.