מצעד האיוולת - המשך

ההיסטוריונית היהודייה -האמריקנית ברברה טוכמאן פרסמה את ספרה "מצעד האיוולת" ("The March of Folly") - בשנת 1983. את המצעד היא מתחילה בטרויה, ב-1200 לפנה"ס דרך מדיניות הבריטית באמריקה בטרם המאבק לעצמאות, ברבע האחרון של המאה ה- 18. היא מסיימת אותו במלחמת ווייטנאם, אשר סופה בשנות ה- 70 של המאה ה-20. בשעתו ציינתי שאילו היסטוריונית נפלאה זאת שהצטיינה לא רק במחקר ותיעוד אלא בסגנון סיפורי מעולה, אילו היא איתנו, הייתה לא ספק מעשירה אותנו בכמה כרכים מעודכנים על מדיניות מטופשת קולוסאלית, הרסנית בכול קנה מידה. לחברה הגבוהה של המעצמות הגדולות מצטרפת מדינה קטנה, מעין "אימפריה" זוטא, שב-65 שנות קיומה, בצד התפתחותה המדהימה, שותפה במצעד האיוולת. בכרוניקה של מצעד הכסילות המדינית שלנו, אפשר להתחיל במבצע סיני ב-1956 - כאשר בן-גוריון הגדול, ראש ממשלה של מדינה בת שמונה, קשר קֶשֶר אווילי עם אנגליה וצרפת במערכת סיני, והכריז על "מלכות ישראל השלישית". כעבור זמן קצר התפנה צה"ל מסיני בבושת פנים .אחת עשרה שנה לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, הצליחה ישראל לנצח במלחמה נגד מצרים, סוריה וירדן, אבל מנהיגיה לא ידעו בזמן כיצד לסיים אותה בהסכמי שלום. הטלפון של שר הביטחון דיין היה חד סטרי. הוא חיכה לצלצול שלא בא. מאז אנו תקועים בביצה מהבילה בשטחים ולא יודעים איך לצאת, גם אילו רצינו. מצעד האיוולת הבא נוהל על-ידי "מון ג'נרל" (של מנחם בגין) - אריאל שרון, אשר תכנן להפוך את לבנון, בהנהגת המיעוט הנוצרי, בראשות משפחת ג'ומייל, לגרורה ישראלית. העילה הייתה ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב. שרון הוליך בכחש גם את מעריצו ראש הממשלה בגין ,ומתפיסת שטח של 30 ק"מ הגענו לבירות ולשליטה על דרך בירות דמשק . מקטיפת דובדבנים בהר הלבנון ירדנו לשפל בבקעה ומשם חזרה הביתה, מקופלי זנב. הבאנו לגירושו של יאסר ערפאת וההנהגה שלו מלבנון וילדנו במקומו את חיזבאללה..וכך הלאה וכך הלאה. גם ברצועת עזה וגם ביהודה ושומרון. אמריקה בדוחקה לקיום בחירות חופשיות בשטחים יסדה את החמאס בתאום איתנו, ואנו שהכרזנו עליו מלחמת חורמה מקיימים אתו סיג ושיח, במקום לקיים אותו עם אבו מאזן. במקרה הטוב אנו שייכים לאותה הגדרה ש"פיקח מנסה לפתור בעיות שחכם לא היה יוצר אותן". במקרה הרע זאת טיפשות. וזה המצב במקרה שלנו.והדרך עוד לפנינו במצעד הזה.

אנו לא לבד

איך אמר הנשיא אובמה בהרצאתו המאלפת בבנייני האומה בירושלים: "אתם לא לבד". כמובן שהוא התכוון לתמיכה המסיבית של ארה"ב בישראל. אבל בדיעבד אפשר לומר את הדברים לגבי מצעד האיוולת, שישראל היא רק כיתה בחילות שצעדו ועדיין צועדים במסגרתו. בכול הפקעת הקשה והרת עולם סביב המרובע: סוריה, אירן, אפגניסטן ועירק. בולטת יותר ויותר הנאיביות, חוסר אסטרטגיה וטקטיקה לקויה של הממשל האמריקני ותומכיו באירופה ובמזרח התיכון .זה התחיל בהכשרת הקרקע לשובו של חומייני וגרוש השאח הפרסי. זה נמשך במערכה שניהלה ארה"ב נגד הסובייטים באפגניסטן. מי שטוען שהכישלון הסובייטי באפגאניסטאן הוא שהביא להתפוררות האימפריה הסובייטית - טועה ומטעה. הוא הוסיף את הקש למעמסה הכלכלית שהמשק הסובייטי לא יכול היה לשאת עוד. מכאן שאפשר והוא זרז את התהליך, אך גם זה לא בטוח שגם אם המערב ותומכיו סעודיה ואמירויות, לא היו מספקים נשק למורדים, הסובייטים לא היו נסוגים אבל בתנאים אחרים. אפגניסטן נהפכה מארץ שמעבר לסמבטיון לחממה עולמית, הפקולטה המיוחדת של הטרור הבינלאומי החדש, שנגדו ניצב כמעט כול העולם. בגרעינו סוג חדש לחלוטין של מלחמה וכלליה, מבית היוצר של אל-קאעידה, הטליבאן ותלמידיהם בעולם. יותר ויותר נצרבת התודעה בעולם כי בימינו, תנועה רצחנית גלובאלית קטנה יכולה לנהל מלחמה אפקטיבית באמצעות נשק לא קונבנציונאלי (כימי, ביולוגי, ואולי גם גרעיני) ולוחמת סייבר. לאלה לא צריך חיילות יבשה, ים ואוויר. אשר לרוסיה - זאת לא שכחה לאמריקה ולבעלות בריתה את הגרוש המחפיר מאפגניסטן ואפשר שבעלות בריתה של אמריקה במפרץ הפרסי סייעו לצ'צ'נים האיסלאמיים, שנואי נפשו ומדיניותו של פוטין . אני יכול לדמיין את חיוכו של פוטין, אם האיש בכלל מסוגל לחייך, לנוכח הפיגוע במרתון בבוסטון על-ידי אזרחים אמריקניים ילידי צ'צ'ניה. אבל את הרוסים הפראגמטיים, מנחה מדיניות גלובלית כשההשלכות שלה הן פנימיות. לרוסיה ישנה, כאמור, צ'צ'ניה, ורבים מבוגרי הלחימה בצ'צ'ניה מפורזים בקני טרור ברחבי העולם. לרוסיה יש נמל בסוריה. רוסיה שהייתה מעצמה רוצה ,לאחר התפורות ברה"מ, לשוב להיות מעצמה משפיעה. בכך הצליח לא אחר מאשר פוטין. לפוטין יש עניין שאסד יישאר בשלטון, או למצער שיהיה שותף לו. זאת הסיבה שהרוסים הסכימו עם ארה"ב לקיים וועידה בינלאומית לעתיד סוריה שעדיין לא נראה באופק. ארה"ב מעוניינת בכך מכיוון שבין היתר האופוזיציה בסוריה היא מפולגת מאוד. עוד אלמנט הרסני בפצצת זמן זאת. בלוב זה בינתיים הצליח כי הנסיבות שם הן אחרות, בסוריה זה לא הצליח, ו"מטעני הצד" הרבים המונחים בדרך לפתרון מדיני, לא מבשרים טובות. אשר לנו, היסטורית, סוריה הייתה האויב המר ביותר. זאת החל במלחמת העצמאות שלנו, ואני הייתי בחזית הצפון, והאחרונה לחתום אתנו הסכם שביתת נשק. אולם מאז שנחתם ההסכם - הגבול הסורי היה הגבול ההרמטי ביותר. זאת למעט מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ששת הימים. גם אם אחרים עשו את מלאכתו של השלטון בדמשק, הגבול עם סוריה היה השקט ביותר. האינטרס הסורי הכתיב זאת. יש לי הרושם, ואני כמובן לא היחיד, שאנו עוד "נתגעגע" לאסד, כמו שישנם רבים שנפשם אומנם לא יוצאת לרודן הרצחני של עירק סדאם חוסיין, אבל מוטב היה אילו הוא או מרעיו היו יושבים שם עכשיו, ומאזן הכוחות במפרץ הפרסי היה מצטמצם לה ולאירן שכנתה. ישראל צריכה לדאוג לדמוקרטיה אמיתית בקרבה שעדיין רחוקה מאוד מהגשמה, ולא להיות שותפה לשוחרי דמוקרטיה לוהטים בחוץ, מהם כאלה שמוכנים שיישפך טיפת הדם האחרונה של מישהו אחר זולתם כאזרחים וודאי שעלינו להזדהות עם כול שוחרי החופש, אבל הממסד חייב לראות את האינטרסים הרחבים של המדינה. התוצאות של המלחמה העקובה מדם בעירק עד עצם היום הזה, לא זו בלבד שלא הניבה דמוקרטיה מיוחלת פרו מערבית, והשנאה והטינה השבטית והדתית משתוללת , אלא שהגב הפוליטי של עירק היא למרבה הפליאה אותה אויבת מושבעת ממזרח, אירן - תוצאה ישירה של "מצעד האיוולת". גם בעולם הישן, ולא מכול שכן בעולם של ימינו, לפני שמעוררים קן צרעות, חייבים לצפות מראש מה הנזק שייגרם לעומת התועלת. גם בווייטנאם, גם באפגניסטן, גם בעירק הנזק במאות אלפי הרוגים אזרחי המדינות, בערעור שווי המשקל הפוליטי, ברבבות הרוגים ופצועים מקרב צבא ארה"ב, בהון העתק שהמלחמה עלתה למשלם המסים , בשעה שהתוצאה היא לרעת ארה"ב. וכל זאת תוך הונאה קולוסאלית של נשק גרעיני שמצוי בעירק . למעט בלוב, ארה"ב כשלה באסטרטגית שגויה, ושמור לה מקום כבוד במצעד האיוולת. כמו גם מעצמות אחרות במערב כגון צרפת. צאו וקראו את.הספר הביוגראפי על הו צ'י מין. פריז, שבה למד, הפכה את הו, מנהיגה של ווייטנאם הקומוניסטית מאידיאולוג לאומי, שלוחם לעצמאות ארצו מעול הצפתים, למצביא ומנהיג של צפון וייטנאם הקומוניסטית שהביסה את המעצמה הגולה בעולם את אמריקה. אמריקה באיוולתה, היא שירשה את הפלונטר המסוכן של צרפת בהודו-סין. מי שהכניס את אמריקה לביצה של הודו סין היה לא אחר מאשר הנשיא ג'ון קנדי, ולא לינדון ג'ונסון. זה האחרון, כטקסאני באופיו, חשב שהכוח יכריע. אבל הוא הגיע למסקנה, ואף התבטא לאמור: "אינך יכול לנהל מלחמה כאשר יד אחת קשורה מאחור". וזאת הבעיה של כול המדינות הדמוקרטיות ובעצם של כמעט כול מדינה רציונלית. כיום ארה"ב ווייטנאם מפויסות, ולא משום ניצחון בקרב אלא בגלל מציאות כלכלית גלובלית שהיא הכוח שמניע היום את העולם. לעג האיוולת. במפרץ הפרסי כללי המשחק הם שונים, אבל גם שם ניתן היה למנוע את החורבן החומרי ואת ההתפוררות של הרקמה החברתית, אילו עמדו מול המציאות בעיניים פקוחות. . למרבה המזל, בכול הקשור בנו בעת מלחמת המפרץ הראשונה ראש הממשלה היה יצחק שמיר. שמיר בין ביודעין ובין כתכונה, אימץ את העיקרון שאם אינך עושה מאומה, אינך עושה משגים. במקרה של מלחמת המפרץ זה עבד. האמריקנים העדיפו זאת. אולם בפועל, גם ההודעה של הגנרל שוורצקופ, מפקד הכוחות האמריקניים בעירק, שבעדיפות ראשונה הם מטפלים בקני שיגור טילים נגד ישראל וגם ה"יירוטים" של טיל הפטריוט כאן, היו בחלקם הגדול תרמית. לגבי אירן, הנשיא אובמה מנע מאיתנו ובעזרת דעת הקהל שלנו, צעד קטסטרופלי.

סוריה והלקח האמריקני

בטור שלו "שכנים" (הארץ, 6.5.13) תחת הכותרת: "אמריקה הכזיבה", עומד צבי בראל על האכזבה והביקורת מצד הנהגת המורדים על שאמריקה עומדת בעצם מן הצד ומסתפקת בהצהרות ולא מספקת נשק למורדים, בשעה שלדעתם רק נשק יכריע את אסד ומשטרו. בראל, אחד הפרשנים הבינלאומיים המעולים לנושא המזרח התיכון, מנתח את הדילמה שבפניה עומדת ארה"ב, כאשר היא נמצאת במקום "לא טוב" באמצע. מצד אחד הזעם לנוכח הרצח ההמוני שמבצע משטרו של אסד ומצד שני אי אספקת נשק למורדים שלדעתם היא שתכריעה את המערכה.זאת הדילמה הגדולה של אובמה ואיש עדיין לא הצליח למצוא את המוצא הטוב. היריבים הרפובליקניים שכחו שמי שהכניס את אמריקה לבוץ בעירק, שכנתה של סוריה, היה הנשיא ג'ורג' בוש, מנהיגם. אובמה, בניגוד לג'ורג' בוש הבן, אינו שלפן, אלא הססן, כאשר ההיסוס הוא חלק מאסטרטגיה מדינית גלובלית. הוא לא היסס לחסל את בן-לאדן ואינו מהסס לפגוע בבעלי בריתו. אבל הוא מהסס מאוד לתחוב את ידו לקן הצרעות ששמו סוריה. וזה טוב. הנשיא אובמה, כאמור, עמל זה שנים להוציא את אמריקה מן הבוץ שהממשל הרפובליקני בנשיאות בוש הכניס אותה לתוכו - גם בעירק וגם באפגניסטן. ואשר לציבור האמריקני גם הוא, כמו נשיאו, מן הסתם עומד בפני אותה דילמה. אסד נחשב לעריץ שאחראי לרצח המונים. אבל האמריקנים לא רוצים להסתבך במלחמות במזרח התיכון - די להם במה שהם הסתבכו בעבר וטרם יצאו מן התסבוכת. למעשה בכול הזירה המזרח תיכונית אין מדינה שחלו בה שינויים בצורה קיצונית כמו במצרים או מתונה כמו תוניסיה, שלשינויים אין השלכות ישירות על ישראל. מדובר בעולם הערבי ובעיקר בשכנותיה של ישראל. וודאי שהדברים אמורים במדינות כמו מצרים שתהליך השינוי עדיין לא הסתיים אבל בשלב זה נבלמה מעט תסיסה שגרמה לשפיכות דמים. זאת משום שהנשיא מורסי, מנהיג האחים המוסלמים, לא מאוהבי ישראל, ניצב בפני בעיות כלכליות וחברתיות קשות וזה מכתיב לו מדיניות פרגמאטית. מה שקורה בסוריה יש לו השלכות מרחיקות לכת על ישראל, לא פחות לדעתי מן ההתגרענות האירנית. גם ללא נשק גרעיני, אירן מעורבת עד צוואר במה שנוגע לסוריה וללבנון. אפשר והעדר מדיניות תוקפנית של הנשיא אובמה נגד טהרן, יביא בסופו של דבר, אחרי הבחירות, או אפשר לפניהם, לתזוזה חיובית מצד משטר האייתולות.גם שמה המצב הכלכלי הקשה עשוי לשנות מדיניות. אבל סוריה היא סיפור אחר. לכאורה הזיקה הזאת בין אירן לסוריה היא פרדוקסאלית. בסוריה בת 23 מיליון תושבים שולט הזרם העלאווי שמהווה כ-11% מן האוכלוסיה במדינה, בשעה שרובה - 73% - היא סונית. אך יש בה קהילה שיעית קטנה, אותו פלג איסלאמי ששולט באירן. 10% הם נוצרים וזה מיעוט לא מבוטל, ו- 3% דרוזים. המשטר בדמשק הוא חילוני. זאת בשעה שאירן היא שיעית קנאית וארגון חיזבאללה בלבנון הוא שיעי דתי קיצוני . ובצד בוחשת טורקיה והיריב המר של אסד הוא ראש המשלה ארדואן, שהיה מאוד רוצה שארה"ב תכניס את הערמונים לאש במקומו. החבית השבטית והדתית שחישק חאפז אל אסד האב, מתפרקת. האב העדיף להוריש את השלטון לבנו הבכור והמוכשר בסאל, אך זה נהרג בתאונת דרכים והירושה נפלה לבשאר הצעיר, שהשתלם בלונדון ברפואת עיניים. האב הרודן השאיר לבנו מצב סביר בזירה הלאומית והבינלאומית, כאשר סוריה המבודדת הצליחה להשתחל לשטח הגיאופוליטי, כמי שיש לה מה לומר. אולם הוא לא השאיר את החכמה לבנו, אשר רפואת העיניים לא אפשרה לו לראות דברים מפרספקטיבה רחבה. אחת הדוגמאות הטיפוסיות לאנומליה היא הקהילה הנוצרית בסוריה. זאת מוצאת עצמה במלקחיים אדירים. ברור להם מעל לכל צל של ספק כי עם משטר אסד יסולק יבולע להם. במצב הקיים הם נתונים בדילמה קשה, כאשר המורדים קוראים להם להצטרף לשורותיהם. אם הם יעשו כן הם ייצאו קרחים מכאן ומכאן. דילמה דומה קיימת גם אצל הנשיא אובמה בזירה הרחבה יותר. הוא מכיר את הרקע למלחמה בעירק, הוא מכיר את הרקע למלחמה באפגניסטן, והוא מכיר גם את הרקע למלחמת לבנון. בעניין זה, יש לומר, בולטת לטובה גם הזהירות של ממשלת ישראל, ליתר דיוק של אהוד ברק וביבי נתניהו, כלפי סוריה. הדילמה כאן היא מה עדיף: סוריה שקשורה באירן שקשור בחיזבאללה, או סוריה בלי אסד, אך עם גורמים מפוצלים בהם איסלמיסטים קנאים שעלולים לשנות גבול שקט לגבול של פגזים ורקטות, כמו בעזה, או להשתלט על נשק לא קונבנציונלי שמצוי בסוריה. הדיווחים על הרציחות המזוויעות, הן מצד כוחות אסד והן מצד האופוזיציה, גורמים מבוכה רבה בקרב אלה שרוצים לסייע לכוחות המורדים. מה גם שבעקבות הפצצת ישראל מאגרי נשק בסוריה, דובר כוחות האופוזיציה בסוריה גינה זאת. רמז למה שיהיה אם "הטובים" ישלטו בדמשק. הוא יכול היה לפחות לשתוק. עד כה ישראל נהגה במידתיות ראויה. תקיפות נקודתיות, כאשר יש להן קשר הדוק לביטחון ישראל-כן. התערבות פעילה - לא. אפשר שמן התשליל ניתן לראות את התמונה של מדיניות זאת. היא באה לידי ביטוי כאשר פרשן סעודי משבח את ההפצה הישראלית בסוריה. סעודיה הייתה רוצה שישראל תעשה את מלאכתה לא רק מול אירן אלא גם מול סוריה.

הנשק במצעד האיוולת

במאמר THE MILITARY SUPPEMARKET - OPEN 24 HOURS ("המרכול הצבאי פתוח 24 שעות"), מזכיר מחברו ג'ון הארטיגן, מומחה לתעופה ולביטחון, את הפתיחה של "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן שכתבה: "תופעה מיוחדת במינה במהלך ההיסטוריה היא דבקות של ממשלות במדיניות שהיא מנוגדת תכלית הניגוד לאינטרסים שלהם". אלא שכמומחה לביטחון ולנשק הוא מציין גם את תעשיית הנשק האדירה אשר היא החמצן לכול המלחמות האלה, וכי ארה"ב היא ספק הנשק הגדול ביותר בעולם בשווי של הרבה טריליוני דולרים. זה הזכיר לי את הסרט "שר המלחמה" (LORD OF WAR) שבו מסופר על בן מהגרים אוקראיני, יורי אורלוב (משוחק על-ידי ניקולאס קייג') אשר מגיע לדרגת סוחר הנשק הגדול בעולם ומעורב, בעקיפין, בהרג וברצח של מאות אלפים בעיקר באפריקה. וכול הפעילות הענפה שכוללת אמצעי הובלה של ציי מטוסים אוניות, זיופים, חיסולים ועוד, היא לכאורה ע"פ החוק, שקשה לבכיר הבולשת הפדראלית (משוחק על-ידי איתן הוק) למצוא בה חוט של הפללה. לבסוף כאשר מצליחים לעצור אותו והשניים מנהלים שיח, אומר לו יורי אורלוב: "הרי אני עושה מלאכתם של אחרים, בצמרת המדינית, כולל נשיא ארה"ב". אנו מכירים היבט זה של מלחמות שמאחוריהם עומדת תעשיית נשק אדירה שמייצאת כאמור בטריליוני דולרים. גם אנו הקטנים, גדולים ביצוא זה. הארטיגן מביא גם ציטוט מתך דבריו של דווייט .ד. אייזנהאואר, נשיא ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקאית ומצביא כוחות בעלות הברית במלחמת עולם השנייה. וככה הוא אומר: "כול רובה שנוצר, כול אניית מלחמה אשר יוצאת מן המספנה, כול טיל שנורה - מסמל בסופו של דבר עושק מאלה שקר להם, ואין להם לבוש חם. העולם החמוש אינו מבזבז כספים סתם ככה. הוא מבזבז את הזיעה של הפועלים, את הגאונות של מדעניו, את התקווה של הילדים . לזה אי-אפשר לקרוא "אורח חיים" בכול מובן שהוא. מתוך האובך של איומי מלחמה, מי שנמצא בקו האש - זאת בסופו של דבר האנושות." אני לא פציפיסט. לדעתי הרובה צריך לשמש להגנה במלחמה. וכפי שכבר ציינתי ש"טוהר נשק" לדידי הוא קנה משומן ונקי לירי. אבל יש "טוהר מידות", ואין לנהל מלחמה מכיוון שיש רובים וטילים וכל כלי המשחית שנוצרים ומהווים גורם למלחמות ולמאבקים צבאיים. ואין להוציא מיליונים מכיוון שיש לך צבא שיש לו מדינה, ויש מנגנון משומן, ויש מאגרי נשק וצריך לייצר מאגר משוכלל יותר, כזה שגם אפשר לייצא אותו. אין פלא שרבים מן המצביאים בעולם ובעיקר אצלנו, אשר ראו את זוועות המלחמה ( ואייזנהאואר ראה אותן במלוא עוצמתן) הם, עם עזיבתם את הצבא, נמנים עם שוחרי השלום. החיים הם חשובים מדי מכדי להשאיר אותם לגנרלים במדים. דבריו של אייזנהאואר צריכים להדהד במיוחד אצלנו לנוכח הוצאת מיליארדים על ההתנחלות בשטחים (צרוף מזויף של מורשת וביטחון) והוויכוח הגדול לגבי קצוץ בתקציב הביטחון. זאת, כדי לאפשר קצת יותר רווחה,חינוך ובריאות לאוכלוסיה כולה. מבחינה זאת מערכת הביטחון שלנו ועמה ישראל כולה, הן ללא ספק חלק בלתי נפרד ממצעד האיוולת ונושאות את דגלו בגאווה.