אומרים, תמונה שווה אלף מלים. אחת כזאת היא הסקר הבינלאומי שדירג את הפופולריות של מדינות העולם. כאהובה מכל הארצות יצאה לא אחרת מאשר...גרמניה ובין השנואות ביותר, תכף אחרי אירן וצפון קוריאה, נחשו - מי? ישראל, כמובן! 1000 מילים? ספר, טרילוגיה, כרכים פילוסופיים אינסופיים אפשר לכתוב על התוצאה הזאת!
נתחיל בשאלה, למה זה? האם באמת אנחנו כל כך גרועים? לאירן היינו? לצפון קוריאה דמינו? ואל תנסו להימלט אל התירוץ הרקוב שזה בגלל "הכיבוש". ראיתי ב-'אל ג'זירה' שידור על ה"נאקבה". שום דבר חדש לא היה שם, ובכל זאת גודש השקר, העיוות ההיסטורי ורצח האופי היו פשוט מפחידים. ועל מה כל זה? על '48, על הקמת המדינה, שכביכול קמה בחטא - בעושק, בגירוש, בנישול, בטיהור אתני, במעשי טבח. מספיק חומר היה שם לאנטישמים מכל העולם לשים את הרוע של ישראל אפילו לפני אירן וצפון קוריאה, וכל זה - לפני ששת הימים, אך ורק בגלל "כיבוש" הקו הירוק - יפו, לא שכם; מערב ירושלים, לא מזרחה!
הפגשה מעניינת בין שני קצות הנדנדה הזאת, בין הגרמנים האהובים והיהודים השנואים ערך פובליציסט אמריקני, יהודי, טוביה טננבום שמו. האיש כותב הרבה בשבועון גרמני מוערך מאוד - 'די צייט'('העת') וכן ב-'קוריירה דלה סרה' האיטלקי, ועוד.
יום אחד פנו אליו מטעם השבועון הגרמני והציעו לו לבוא לגרמניה לכמה חודשים, לראיין אנשים ולכתוב עליהם. האיש נענה להצעה ולהפתעתו גילה שיש לכולם "אובססיה" אחת, דיבוק: היהודים.
כך הוא כותב:
"ראיינתי אנשים מכל שכבות הציבור..מהקנצלר לשעבר הלמוט שמידט עד למתמכרים לסמים ברחובות פרנקפורט; מן המו"ל של היומון האירופי הכי נפוץ, ה-'בילד', עד לבלוגרים אלמונים..מחיילים לשעבר ממלחמת העולם השנייה עד תיכוניסטים; משמאלנים קיצונים ועד ניאו-נאצים; מנהלים ב'מרצדס' וב-'פולקסווגן' ומוכרי שמונצעס ברחוב; משכילים ובורים; עשירים ועניים; מן המזרח ומן המערב, הדרום והצפון.
אכלנו ושתינו יחד - והם דיברו."
הם דיברו על "היהודים העשירים", "היהודים הערמומיים", "היהודים התחמנים", על הישראלים האוכלים פלשתינים כל בוקר. אמרו לו שהיהודים מכירים זה את זה, עוזרים זה לזה ובכלל - היהודים "טובים מאוד" בכסף.
ממשיך טננבום ומספר, שהוא פשוט רשם מילה במילה את מה שהאנשים אמרו והגיש את הספר לעורך הראשי. מה שהוא החזיק בידיו הייתה עדות לאנטישמיות משתוללת, והתגובה הייתה בהתאם: העורך, ממשפחה וותיקה ומיוחסת, השתולל מכעס, טען שטננבום אינו יודע לכתוב, וכי הספר טעון עריכה רצינית. למשל, בכל מקום שגרמנים מדברים סרה ב'יהודים' יש למחוק ולכתוב 'ישראלים'. את הפרק המספר על מועדון שבו מטיפים להרוג כל יהודי חי, יש למחוק.
לבסוף, הוא כינה את המחבר "יהודי היסטרי" וביטל את ההסכם.
גם המו"לים האמריקנים שטננבום פנה אליהם סרבו לפרסם את הספר (אנחנו יודעים עכשיו, מדוע: מי רוצה להתעסק עם המדינה הכי נחמדה בעולם?). מחוסר ברירה פרסם את הספר 'התיאטרון היהודי' בניו-יורק, תחת הכותרת "אני ישן בחדרו של היטלר". לבסוף נמצא בכל זאת מו" גרמני, ודווקא הוצאה רצינית, זוהרקאמפ, והיא הוציאה את הספר תחת הכותרת "לבד בין הגרמנים". עכשיו הגיעה תורה של הביקורת, וזו יצאה מכליה והכחישה מכל וכל שיש אנטישמיות בגרמניה.
עיתון חשוב אחד, שדווקא נחשב ליברלי, ה- 'זידדויטשה צייטונג', כינה את המחבר "היהודי טננבום".
יש לסיפור הזה 'הפי אנדינג': הספר נמכר בעשרות אלפי עותקים והגיע לרשימת 10 רבי- המכר ברשימת ה-'שפיגל'.
טננבום מסכם: "המוסדות התרבותיים של גרמניה, המוזיאונים, התיאטרון והעיתונות הם הכי מתקדמים בעולם המערבי...(גם) לפני מלחמת העולם השנייה גרמניה הייתה מאוד מתקדמת ביחס לזמנה, היא החזיקה בגאווה באחד מן השיאים הראשיים של שמירה על זכויות האדם. אולם, אז כעתה, לאנשים הייתה שנאה בלבבות, בעוד אשר שפתותיהם דובבו מלים מצודדות על החרות.
היה זה אדולף היטלר שידע את מה שהם חושבים במעמקים...אם גרמניה לא תהיה ערה לשנאה הפנימית שלה, אדולף מתוחכם יותר עתיד להופיע, ולאף אחד לא יהיה די כוח לעצור בעדו..."
הסיפור של טננבום יוצר את הקשר ונותן את הפשר לשני הקצוות ברשימת הפופולריות הבינלאומית, הקצה הגרמני האהוב והקצה היהודי השנוא, והקשר הזה דבר אין לו עם המחלוקת הפנימית המכוערת וחסרת השחר בישראל, מסביב למתקראים 'פלשתינים' ודרישותיהם. ההתייחסות של עמי העולם אל היהודים לא נולדה בששת הימים ואף לא בתש'ח, ביום הכרזת המדינה. תחילתה בימים קדמונים, אולי אפילו מימי אברהם העברי, שנאמר עליו שכל העולם מעבר אחד, והוא בעבר השני.
אך יש עוד מנגינת-לוי המתחברת אל העם היהודי מראשית ההיסטוריה שלו, קוטב נגדי, חיובי והוא הסיפור של בני עמים זרים הפוגשים את עם ישראל באהבת חינם, נדיבה ומחממת לב, ממש כמו ששנאת היהודים היא שנאת חינם.
וזה מביא אותנו אל הסיפור הגרמני השני.
לפני כמה ימים חגגה בזיכרון יעקוב את יובל ה-50 להיווסדה קהילה מיוחדת במינה. שמה - קהילת בית-אל או 'קיבוץ בית אל'. כל חבריה גרמנים נוצרים אדוקים, דבקים ב'בייבל' שלהם, ובתוכו התנ'ך שלנו. שלושה בלבד הגיעו הנה בשנת 1963 ועכשיו הם מאות, אולי 1000, מהם הרבה ילדים, שבעבורם הקימו מערכת חינוך, בגרמנית כמובן, אבל הילדים לומדים עברית ומדברים עברית שוטפת. במקהלה הנפלאה שלהם הם שרים טקסטים מספר תהילים ומשיר השירים בשפת המקור, כמובן. בחגיגת היובל הם שרו מתוך "האזינו השמים ואדברה" כל כך יפה, שהצטערתי שהציבור הרחב בארץ אינו יכול לחלוק את החוויה הזאת.
מייסדת הקהילה, גרמניה בגיל לא צעיר בשם אמה ברגר, נתקלה בתחילת הדרך בחשדנות רבה. לא האמינו לה כשטענה שבאה מתוך אהבת עם ישראל וכדי להיטיב עימו (אני מניח שגם היה רצון לכפר על פשעי עמה בשואה). וככל שנתנה ביטוי למניע הדתי שמשך אותה אל ארץ הקודש, גברו החשדות שהמניע הזה הוא מיסיונרי. וכאשר רכשה בית עזוב ואחר כך עוד אחד, ופרדס בבנימינה, כבר היו בטוחים שזו 'השתלטות' והכוונה היא לדחוק אותנו החוצה. ההתנגדות לוותה בהפגנות, בידוי אבנים, בגידופים ואף בגרוע מזה.
היום, שאין עוד ספק בטוהר כוונותיהם ובאהבתם התמה לעם ישראל ולארץ ישראל, ללא שמץ של כוונות מיסיונריות, ראשי המועצות של זיכרון ובנימינה ברכו אותם לרגל היובל במלים חמות והדגישו את הסתפקותם במועט (הקהילה חיה לפי דגם הקיבוץ לפני ההפרטה), מסירותם לארץ, למדינה ולציונות, וגם סיפרו על התרומה הכלכלית והביטחונית האדירה שלהם.
כי הקהילה הקטנה הזאת מגלגלת - בנוסף על משק חקלאי גדול - תעשיות בהיקף של עשרות מיליוני דולרים, היא - המעסיק השני בגודלו בזיכרון. לא במקרה הם הגו את הרעיון להקים בארץ תעשיה גדולה למיתקנים לטיהור אוויר, במיוחד להגנה נגד זיהום אטומי, ביולוגי, כימי - אב'כ. הם היום הראשונים בעולם בתחום הזה, מייצאים ל-60 ארצות, ביניהם לנא'טו ולצבא השוויצרי. בארץ הם סיפקו מיתקנים להגנה על מיליון נפש: לממ'דים, למקלטים, לרכב קרבי משוריין, לבתי חולים שדה. רק המפעל הזה מעסיק 450 עובדים, מרביתם ישראלים.
עוד הקימו מפעל לחלקי מטוסים, מפעל לעיבוד שבבי לתעשיית החלל והתעופה, מפעלים להזרקות פלסטיק, למזון, ומרכזים להכשרת עובדים מקצועיים לתעשיה, ברמה טכנולוגית גבוהה. יש להם מפעלים גם בגולן ובמושב מגן-שאול. במיוחד התעקשו, להקים שני מפעלים בצפון השומרון, בחיננית, שם הם מספקים עבודה ל-250 עובדים. יש להם קשר חם במיוחד להתנחלויות, למשל להר ברכה, בהיותם דוגלים בא'י השלמה.
לרגל ביקור שר התמ"ת אצלם אמר מנהל המפעלים שלהם: "כנוצרים ציונים מאמינים אנו חייבים לומר תודה לעם ישראל בכל מה שאנו עושים..אנו מאמינים שאת כל הישועה קיבלנו מכם, כעם הנבחר..מה שאנו עושים נועד לעזור לבניין הארץ, לא למלא את הכיסים שלנו..."
הבנים שלהם משרתים בצה'ל, אחד המנהלים אף סיפר לי בגאווה, שבנו החייל אינו מספר לו במה הוא עוסק שם...
כשאני משווה את שני הסיפורים הגרמנים, זה של טננבום וזה שלנו, אני עומד שוב על גדולתה של היהדות, שאין בה שמץ של גזענות: לא יומתו אבות על בנים, איש בחטאו. אין אשמה קולקטיבית, אין אשמה תורשתית, אין זכויות יתר מצד אחד, ואין פחיתות מצד שני - בגלל מוצאו של האדם.
קהילת בית אל אינה יחידה. יש בכל העולם, ובעיקר בארה"ב, מיליוני אוונגליקלים שתופסים את המקרא פשוטו כמשמעו, ומתוך זה תומכים בכל ליבם ומאודם בזכותו של העם היהודי על א"י השלמה. כששמים את האצילות האנושית של הגויים הנוהגים באהבת-חינם ליהודים, לצד האיכות האנושית הירודה של האנטישמים הנגועים בשנאת-חינם לעם היהודי - ההשוואה הזאת מחמיאה לנו מאוד. שאם אלה הם ידידינו, ואלה - שונאינו, כנראה יש בנו משהו.