1. צפיתי בראיון עם שר החינוך, הרב
שי פירון. אנשים האמונים על ברית המילה הכתובה והמדוברת לא משתמשים במילה "פרזיטים" ביחס לסוגית השוויון בנטל; קונוטציות קשות מדי כרוכות בעקביו של המונח. אני בטוח שגם השר יחזור בו.
עוד יש להסתייג מהניסיון להציג את עמדת יש עתיד כאידיאולוגית-ערכית בעוד שעמדת שר הביטחון נובעת משיקולים פוליטיים, "פזילה לח"כים החרדים". קשה לחשוד בלפיד או בפירון בתמימות, כאילו אינם "פוזלים" לציבור בוחריהם.
משה יעלון עקבי בשיטתו "דרך ארוכה שהיא קצרה" כשם ספרו, לכן סבר שבעיה מורכבת וארוכת שנים אינה נפתרת "באבחת חרב". כתבתי פעם על כך שזאת תמצית ההשקפה ההיסטוריוסופית של בית המדרש שבו התחנך פירון עצמו: הגאולה אינה באה פתע פתאום, אלא מתקדמת קמעה קמעה, כמו איילת השחר שבוקע אורה בתהליך איטי.
שוחחתי השבוע עם שר הביטחון ולא התרשמתי ששקל שיקולים פוליטיים בהתנגדותו להטלת סנקציות פליליות גורפות. הוא דיבר על תהליכים איטיים, על קירוב, על הבנה, על חמלה ועל יעילות. אמר שהדגש צריך להיות שילובם של החרדים ולא התנפלות עליהם. הוסיף שאנחנו לוקים בגישה לאחר ומתייחסים אל החרדים כך, משום שהם שונים. ברגע שמתנפלים עליהם, הם מתקפדים, ואז אנו מפסידים גם את מה שהושג עד כה.
יעלון אמר שהיה פה תהליך טבעי של קירוב החרדים לצבא, תהליך שבו הם הוכיחו את עצמם. עוד ב-2007 התגייסו לנח"ל החרדי כ-300 ואילו בשנה החולפת התגייסו כ-1,500. אמרתי שהשמועה מדברת על חרד"לים ולא חרדים. ענה שזאת שטות, משום שהקריטריון היחיד הוא מי שלמד בישיבה חרדית טרם גיוסו. הוא הדגיש שברגע שהתהליך טבעי ולא אלים, גם ראשי הציבור החרדי מבינים זאת ומשתפים פעולה. שיתוף הפעולה נפגע ברגע שמתארים תהליך ש"ייקח לומדי תורה לכלא".
הראיונות שאנשי יש עתיד מנדבים לתקשורת הכללית, מיותרים משום שבשדה הקרב התקשורתי החרדים הובסו מזמן. לא כוחות. הראיונות הללו נועדו להתפאר בהישגים. ימים יגידו. בינתיים, אחרי הרעש הגדול, חייבים לפיד ופירון לכתת רגליהם למעוזי התקשורת החרדיים ולהתמודד עם מה שנתפס בעיני החרדים כאיום קיומי.
2. בעין הסערה של מה שמצטייר שלא בטובתנו כמלחמת תרבות, יש מקום רב לדימויים. לא תמיד האמת מדברת; עיתים קורה, שמילים נזרקות לחלל הרווי אדי דלק ומתפוצצות על כולנו. המטרה אינה רק גיוס צבאי אלא שילוב החברה החרדית בכלל החברה. הצבא הוא חלק מהתהליך. החברה החרדית חוששת מההשתלבות ועוד יותר מהגיוס.
יש פה אתוס בן מאות שנים של מיעוט המבקש לשמור על מסורת אבותיו מול מה שנתפס כניסיונות להמרת דת וחילון. אם המטרה היא שילובם של החרדים בתוכנו, עלינו לפתח רגישות לטרמינולוגיה שבאמצעותה הם מתארים מה שקורה.
במיוחד בחברה דתית, יש משמעות מכריעה למילים הנבחרות לככב בכותרות, משום שאלו קצות קרחון של טקסטים ורעיונות שחברה שלמה גדלה עליהם. לרובנו עוברות המילים הללו מתחת לרדאר. חבל. משום שהקשבת עומק עשויה לסייע בהידברות לקראת פתרון.
שני צירופי מילים נשמעו (בין רבים אחרים) בפעמים שהאזנתי לתחנות רדיו או לדוברים חרדים: "שעת השמד" ו"עַרְקְתָא דִמְסָאנָא". אלו צירופים חמורים במיוחד הלקוחים ממסכת סנהדרין (דף עד), שם נמנו וגמרו חכמים: "כל עבירות שבתורה, אם אומרים לאדם 'עבור ואל תיהרג' - יעבור ואל ייהרג! חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים". ואז באה ההסתייגות: נכון, שחוץ משלוש העבירות החמורות, חייו של אדם חשובים יותר; אבל "לא שנו, אלא שלא בשעת השמד; אבל בשעת השמד - אפילו מצווה קלה, ייהרג ואל יעבור". כלומר, כל מה שהותר לאדם לעבור על המצוות כדי להישאר בחיים, זה בזמנים "רגילים"; אבל "בשעת השמד" האדם נדרש להקריב את חייו גם בעבור מצוות קלות.
מהי "שעת השמד"? זמנים קשים, שבהם גוזרת המלכות להעביר את ישראל על דתו. התלמוד שואל מהי "מצווה קלה" שמצווים למות בעבורה ב"שעת השמד", ועונה: "אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא". כלומר גם אם גויים הכריחו יהודי לשנות את שרוך (או רצועת) הנעל - במקרה שמדובר במנהג יהודי - מצווה למסור הנפש ולא לציית לגזירה.
לענייננו, אלה המילים שדוברים מרכזיים בחרו לתיאור סוגיית השוויון בנטל. כל שעיניים בראשו, מבין שמדובר בעניין חמור מאין כמותו. כמובן שלא צריך להסכים עם הדברים. לטעמי מדובר בחוסר אחריות ממדרגה ראשונה של אותם דוברים חרדים; אבל אלה מטעני הנפץ המרחפים בחלל השיח הציבורי, ואם לא נתעשת, נידרדר לעברי פי פחת מבלי יכולת לבלום את האסון.
3. מהצד השני שמעתי פעמים רבות את הצירוף "ללמד לקח", כלומר את החרדים. מישהו דיבר על הפגנת יכולת של הממשלה למשול; את יישום היכולת הזאת היה רוצה לראות ביחס לחרדים. עושה רושם שלא למדנו לקח מסיפור ההינתקות. גם שם אמרו דוברים מוכשרים שצריך "ללמד לקח" את המתנחלים. אני זוכר כותב מוכשר בשם
יאיר לפיד שכתב שנה אחרי ההינתקות על המתנחלים ש"לאמיתו של דבר איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה".
לימוד הלקח היה כה חשוב שההחלטה להתנתק מרצועת עזה נעשתה בחיפזון ואפילו לא בהסכם הדדי. כל אזהרות המומחים שההינתקות תפיל על ראשנו אסון ביטחוני ומדיני, נפלה על אוזניים ערלות. מה קרה מאז ההינתקות? מלחמות, אלפי קסאמים, הפסדי מיליארדים, מוצב חמאסי-אירני על גבולנו, ובזירה העולמית מצבנו הורע. ככה זה, כשרוצים "ללמד לקח". לא חשובה התוצאה; חשובה ה"משילות".
4. ומילה לאחיי החרדים: אם תמשיכו עם הטרמינולוגיה החורבנית הטיפשית (שעת השמד, ערקתא דמסאנא ועוד שטויות) גם אתם תקצרו סופה. יש לכם אחריות כלפי כלל ישראל, וגם בזמנים לא נוחים אתם מוכרחים לחרוק שיניים ולשמור על גבולות דיון סבירים.
משיחותיי, אני יודע שהרוב השפוי נמצא בקונפליקט עם מיעוט קיצוני המבקש לגרור למערבולת שנאה וייאוש. כך לא פועלים אנשי אמונה. חייבים לחפש דרכים להידברות עם הצד השני. וכן, גם דרכים לפשרה. חשבון הנפש נדרש מכולנו.