אין בכוונתי לערער על החלטת ועדת השמות של ירושלים לא להנציח בבירה את שמו של תא"ל אורי בן-ארי. ערעור כזה אינו לכבודו של האיש הנדיר הזה החסר כדברי השופט
יעקב טירקל "זיקה מיוחדת לירושלים". מר טירקל, שופט העליון בדימוס, הוא שניסח את הנימוק האבסורדי הזה כסיבה למנוע את הנצחתו של אחד מגדולי השריונאים של ישראל בכל הזמנים. הנימוק המגוחך הזה, פרי מוח מצומצם או קודח, גרם לי לתהות אם עיריית ירושלים יצאה מדעתה.
כמו רבים, קראתי היום את הרשימה המתסכלת המנסה לפרש את הסכלות שגרמה לפסילת בקשת לוחמים בעלי זכויות עצומות, להנציח את אבי תורת השריון בישראל, האיש שלמעשה הוא גם אבי הסמל "אחרי", ונחשב לאחד מגדולי המצביאים שהיו לנו ולא רק בדור הזה, אורי בן-ארי, לוחם, מו"ל, סופר.
לקוראים שאולי אינם זוכרים וכאלה שאינם יודעים, אני מבקש להזכיר במי מדובר. שמו של המצביא היה פעם בברלין הנאצית היינץ בנר, ילד יהודי שנפגע לא פעם מהאנטישמיות הנוראה של השנים טרום מלחמת העולם השנייה. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הגיע לבדו בגיל ארבע-עשרה לארץ-ישראל. את קבר אמו שמתה בילדותו השאיר מאחור, אבל גם את אביו שהקים משפחה חדשה וכבר איחר את המועד והוא ובני משפחתו נספו בשואה.
הזיקה השלמה לארץ-ישראל
מהיינץ בנר צמח נער יפה-תואר בשם אורי בן-ארי, ששנים אחדות לאחר עלייתו הצטרף לפלמ"ח. יום גיוסו בשנת 1946 ייחשב מאז לנקודת מוצא בה התחילו להופיע באופק הביטחוני שלנו אנשים בעלי אופי וכישרון של מצביאים דגולים שעיצבו לימים את תורות הלחימה של צה"ל. אורי בן-ארי, שהוא אחד מאלה, נמנה עם קומץ של בודדים בצמרת, לעתים אפילו זוהר בבדידותו.
בצעירותו התקדם במהירות בדרגות פיקוד וכבר אז גילה את התכונות להן נזקק מפקד חכם, אמיץ, בעל מחשבה מקורית של אסטרטג מעולה ושאינו נרתע מלהשיג יעדיו. במלחמת השחרור הוא היה מפקד פלוגה א' בגדוד הפורצים של חטיבת הראל ונלחם לפרוץ את המצור על ירושלים העברית. באותם ימים הכתירו אותו הלוחמים ולא בכדי בתואר הנדיר "מלך הפורצים".
הכוונה הייתה כמובן למי שניפץ את המצור לירושלים.
פריצת המצור לבירת העם העברי
את הימים האלה של ההתמודדות על פריצת המצור על ירושלים, תמצאו בתיאורים הקולעים והמדויקים של הלוחם-הסופר משה רשקס, שכתב את הרומן "ימים של עופרת". הספר שהתפרסם בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, נחשב כיום לאחד המסמכים החשובים ביותר שנכתבו על המלחמה ההיא. לא סתם
דוד בן-גוריון העתיר שבחים על היצירה המרתקת הזאת שנכתבה בידי לוחם מן השורה שנפצע אז פצעים אנושים, והיא הוכחה חותכת לקשר ולזיקה של כל אחד מאתנו לירושלים ואיננו נדרשים לתעודה כלשהי. את מחיר שחרור העיר שילמו מאות לוחמים בחייהם ובבריאותם, ואת כל זה פסל השופט באבחת לשון פזיזה, כאילו החליט שלאיש מאתנו אין חלק ונחלה בבירה.
אחר-כך, פיתח אורי בן-ארי את תורת הלחימה המודרנית של השריון הישראלי והוא נחשב לאבי התורה הישראלית הנלמדת כיום ברוב האקדמיות הצבאיות ברחבי-העולם. זמן קצר לאחר שחטיבה 7 שבראשה עמד, השלימה לסייע בכיבוש בזק ונמרץ של סיני ב"מבצע קדש" ב-1956, הוא התמנה למפקד גייסות שריון ונחשב אז למועמד המושלם להיות באחד הימים רמטכ"ל צה"ל. אלא שכעבור תשעה חודשים שורבב שמו בקשר לפרשת מעצרו של אחד מפקודיו שגנב שק סוכר והוא התעלם ממנו. על-רקע זה פרש מצה"ל.
מפקד מוחזר מהכפור
במרוצת השנים אפילו לא קראו את המצביא הזה למילואים, אלא שכל זה השתנה ממש ערב מלחמת ששת הימים כשזימנו מחדש את בן-ארי וביקשו ממנו לפקד על חטיבת הראל המורכבת מאנשי מילואים שצריכים היו לפעול בעזרת טנקים מיושנים מול קו החזית המזרחית. המעורבות הזאת הפכה למחויבת מציאות. רק אז התברר מיד כי לא בכדי הזעיקו אותו; שמו בלבד יכול היה לחשמל אנשים וליצור מגדודים אלה חטיבה לוחמת. עצם הזכרת שמו עוררה יראת-כבוד לא פחות משמו של
משה דיין שנקרא אז לכהן כשר ביטחון. על יראת כבוד זאת סיפר לי לפני כשלושים שנה אלוף גייסות שריון
משה פלד בהקשר לפגישתו הראשונה והבלתי-צפויה עם אורי בן-ארי. במשך שעה ארוכה לא הסתיר האלוף את יראת הכבוד הזו שמעולם לא הרפתה ממנו מאז.
בעומדו בראש חטיבת המילואים הזאת עלה בידי אורי בן-ארי לאפשר את שחרור ירושלים בפעם הראשונה מידי כובשים זרים. פעילות החטיבה המסתערת הוכיחה כי לא נס לחו של בן-ארי ועודנו כשהיה, אחד ויחיד בסגולותיו הבלתי מעורערות. שאלו את פקודיו על התופעה הנדירה הזאת; דברו עם אל"מ (מיל.) צביקה דהב, לוחם שריון ומפקד רב-ניסיון שהיה מפקד גדוד בחטיבה של בן-ארי; שאלו את הסופר אבי ולנטין שהיה קצין הקשר בגדוד הזה - ותשמעו פרקים מדהימים על "הזיקה המיוחדת" של אורי בן-ארי לירושלים.
מי ייזכר - מי לא
למען השקיפות אני מצהיר כי הייתי ידיד ומוקיר של אורי בן-ארי ומילכה רעייתו כחמישים שנה. אורי בן-ארי היה בשנות השישים גם המו"ל שלי והודות לו כתבתי את הטרילוגיה לבני הנעורים העוסקת בצלילות ומספרת סיפוריהן של שלוש ערי נמל בארץ-ישראל, עכו, קיסריה ויפו. מהיכרותי עמו אני יכול להדגיש עד כמה אני מבין את השריונאים שהעריצו אותו. הוא היה בעל נוכחות בלתי-רגילה. אילו הייתי שריונר, הייתי עולה כיום בטנק לירושלים להפגין כנגד ההבלים וההוזים המשחיתים את הבירה הזו כמעט מכל צדיה ועושים להמאיס אותה על רבים-רבים.
ראוי שמר ברקת, ראש עיריית ירושלים, יתנצל על הסיכום האווילי של מר טירקל בפני אלמנתו של בן-ארי, מילכה, וילדיו ונכדיו. ברקת חייב גם התנצלות לפני אין-ספור לוחמי שריון לדורותיהם. אם לאורי בן-ארי אין "זיקה מיוחדת" לירושלים, כי אז אינני מכיר למי מאתנו יש; בוודאי שלא לשופט בדימוס טירקל, שאילו יכולתי לומר לו דבר פנים-אל-פנים, כי אז במלוא הצניעות הייתי אומר לו: "של נעליך מעל רגליך וחגור את תבונתך לפני שאתה פוסק פסיקות אוויליות שכאלה".
ברק הזהב של ירושלים התעמעם ביום הזה. יחד-עם-זאת, דומני שלא אטעה אם אוסיף ואומר למר טירקל, שאם יתעשת יואיל לפרסם ברבים כי חזר בו מהשטות הזאת. התנצלות זו לא תגרע כפסיק מכבודו. בכל מקרה הוא יגלה כי בבוא יום איש לא יזכור את השופט בעל "הזיקה המיוחדת" לירושלים, אבל לא יהיה היסטוריון אחד שלא ידע מיהו המצביא המבריק והנועז אורי בן-ארי וקשר הטבור הבלתי-ניתק שבינו לירושלים.
