לא מעט גורמים תקשורתיים ופוליטיים במדינה הביעו תמיהה או כעס על הכרזותיו של נשיא המדינה
שמעון פרס בשבוע שעבר בכינוס מדינות האזור. פרס דיבר על עתיד השלום וההסדרים במונחים פחות עמומים מאשר דוברי ה
ממשלה. לפיכך, היו שתמהו על העזתו (או על חוצפתו), והיו גם כאלה ששאלו את עצמם האם פרס בראש אחד עם נתניהו או שהוא מייצג את עצמו בלבד.
אני נוטה להאמין שפרס מייצג את עצמו בלבד, אבל אומר דברים ש
כאילו הם על דעת הממשלה. מבחינה בינלאומית הוא מתקבל כ"דימוי הטוב" שלנו - זה "החותר לשלום בכל מחיר כמעט" ולכן לדוברים הערבים בכלל, ואלה הפלשתינים בפרט, ישנה בעיה להתמודד איתו. ומכאן שאסור לשום גורם ממשלתי בישראל להתנגד לדברי פרס. פרס טוב לנו ליחסי הציבור הבינלאומיים ולא משנה לממשלה במה הוא מאמין ובמה לא.
השאלה היא: האם דבריו של פרס מחייבים את הממשלה? והתשובה לכך היא ברורה - בשום אופן לא! ואם מישהו יאמר "אבל פרס הבטיח" או "פרס הכריז", יענו לו: זה היה על דעתו של פרס בלבד. שהוא יבצע.
אני רוצה להציג תזה הפוכה, זו המתרחשת כיום בארה"ב, שם הנשיא מכריז הכרזות נועזות ואף שבארץ הזו הוא גם המבצע, ובידיו כל הכוח, הכרזותיו נשארות בגדר מילים העפות ברוח, מילים, אומנם נחושות, אך המלוות באימפוטנציה מדהימה מצד המדינה החזקה בעולם.
כל דיבוריו של אובמה על תגובות כלפי חמאס, על נטרול החיזבאללה, על מניעת הפצצה מאירן ועל סילוקו של אסד הם מילים כדורבנות שאין מאחוריהן שום כוח. רק מלל.
וכאן אנו רואים את ההבדל הבסיסי בין שני הנשיאים בהם מדובר פה - בעוד דיבוריו של פרס - שאין מאחוריהם כל כוח ביצוע - משרתים בהצלחה את מדיניות ה"אל תעשה" של ישראל (מדיניות המתאימה דווקא לזמן זה של תוהו ובוהו בעולם הערבי ובמזרח התיכון), הרי שדבריו של
ברק אובמה, בתקופה קריטית זו, גורמים לארה"ב נזק חמור בעולם, כי הם מצביעים על חולשה בנושאי החלטה וביצוע, וחולשתה של ארה"ב היא אסון לעולם החופשי בכלל ולמדינת ישראל בפרט. לעמוד הכן!