בפעם הקודמת בה שילוב של תאוות בצע, אינטרסים משותפים וחוסר פיקוח רגולטיבי אפקטיבי הובילו למשבר פיננסי עמוק בישראל לקח למשק כמעט עשרים שנה להתאושש ממנו.
משבר מניות הבנקים של 1983 התעצם בשל יחסי הגומלין והתלות בין הרשויות המחוקקות והמפקחות לבין הבנקים ומנהליהם. המשבר הוביל לפגיעה ברכוש הציבור, לאובדן מוחלט של אימון הציבור ברגולטורים ובקובעי מדיניות ולהוצאה תקציבית משמעותית בתקציב המדינה מפאת הצורך למנוע פגיעה משמעותית ברכוש הציבור בעקבות נפילת מניות הבנקים. (אומדן הפיצוי שהעמידה המדינה היה כ-7 מיליארד שקל (כתוצאה מהמשבר - נאלצה משפחת רקנאטי לאבד את שליטתה בבנק דיסקונט וב 3001 מכרה את אחזקותיה - בקבוצת
אי.די.בי ל
נוחי דנקנר.
עברו 10 שנה ונראה כי מה שהיה הוא שיהיה.
משבר הריכוזיות אותו חווים היום נובע מאותם מניעים בסיסים שהניעו את המשבר הקודם. כיום, בהיותנו בתוך התהליך המתגלגל, אני חוששת
שהשלכות המשבר אותו אנו חווים היום עלולות להיות קשות בעוצמתן ובהשפעתן לא פחות מאלו אותן נאלצנו לספוג בשנות השמונים. הרבה מעבר לאובדן השליטה של דנקנר במגה קונצרן או לבעיה של טייקון זה או אחר.
היום, כמו אז, נעוצים שורשי משבר הריכוזיות הנוכחי בצרכים הפיסקאליים של הממשלה.
בשנות השמונים נדרשו קובעי המדיניות בירושלים לעזרת הבנקים בגיוס הון בשווקים הבינלאומיים. משום כך, נמנעו מצעדים משמעותיים בתחום הפיקוח ואפשרו לבנקים לווסת את מניותיהם. אותה תלות שקיבלה את הכינוי "קשרי הון שלטון" נמשכה גם בתהליכי - ההפרטה הגדולים בעשורים האחרונים שחיזקו מאוד את בעלי ההון על חשבון הציבור.
לא זו בלבד, כשם שבתהליך הוויסות של הבנקים שכנעו בעלי ההון את ציבור החוסכים בבנקים לרכוש את מניות הבנקים כ"השקעה בטוחה" ובכך השתמשו בצורה שאינה ראויה בכספי הציבור, בשנות האלפיים, "עזרו" קובעי המדיניות להליך זה להתרחש בפעם השנייה.
בתהליך מתמשך שמקורו ברפורמה במערכת הפנסיה ובוועדת בכר הועברו במהלך העשור האחרון מקורות כספיים אדירים לגופים המוסדיים. המוסדיים סיפקו נזילות לגופים הריאליים המוחזקים באותה קבוצת ריכוז או אצל "מחוברים" אחרים משיקולים אשר כאמור לא בהכרח עלו בקנה אחד עם האינטרס של ציבור המשקיעים. כך, בעוד קובעי המדיניות ניסו לתקן בעיות מהותיות וחשובות במשק מחד (המשבר במערכת הפנסיה וניגוד העניינים והריכוזיות במערכת הבנקים) הן הזינו מנגד את התהליך הפיננסי-מימוני שאפשר את התעצמות הריכוזיות ואת השימוש הלא ראוי, שוב, בכספי הציבור) לפי בנק ישראל ב-2008 רק 7% מאשראי הסקטור העסקי סופק על-ידי הגופים הפיננסים. בסוף 2012 יותר מ-30 אחוזים מאשראי זה סופקו על הגופים המוסדיים).
במקביל סבלה המערכת בשנים האחרונות מעודף רגולציה שנעשה באמצעות חקיקה הנחיות וחוזרים של הרגולטורים השונים וביניהם בנק ישראל, אגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר, רשות לניירות ערך והממונה על ההגבלים העסקיים. עודף הרגולציה, הקשה מאוד על יכולתם של הגופים המפוקחים הקטנים והבינונים להתמודד עם נטל העלויות, וכך, במקום להקל ולעודד את התחרות יצרו הרגולטורים יתרון מובנה לגופים הגדולים וחיזקו אותם.
ומעל לכל בולט כמו אז גם היום החוסר בפיקוח הדוק, עצימת העין והאדרת בעלי ההון. גורמים אלו קשורים זה לזה ואת אותותיהם ניתן לראות בהלוואות אשר ניתנו ללא ערבויות, בהסדרי חוב שנחתמו תוך פגיעה בציבור, בוועדות ובהמלצות חסרות שיניים. יש הטוענים כי אין לצפות מקובעי המדיניות למנוע משברים, שכן המערכת הפוליטית חושבת על טווח זמן קצר ואין לה תמריץ להתערב ולהכניס את ידיה לקדירה המתחממת בשלב מוקדם של המשבר (ראו Hart & Zingales, 2009). ה"מתערבים" לא יזכו בנקודות זכות עבור המשבר שמנעו, אך יבוקרו על השלכות שליליות של מעשיהם. אנו חוזים בתוצאות מסקנה זו.
ההשלכות של בעיית הריכוזיות במשק, צפויות לזעזע את המשק הישראלי. לאחר שנים בהם הציבור נפגע נראה כי תהליכי מחיקת חובות, התספורות ותהליכי הפירוק אותם אנו רואים כיום יובילו לפגיעה קשה נוספת בכיסו של הציבור והתערערות יציבותם של חלק גדול תאלץ "Too Big To Fail" מהחברות במשק. לפי הגישה הרווחת כי הגופים הללו הם המדינה גם במקרה הזה לפרוס רשת ביטחון כנגד השלכות המשבר שעלותה בשלב זה לא ניתנת לשיעור.
בספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" מוגדרים שלושה קריטריונים המגדירים מדיניות כאיוולת:
1. התוצאות השליליות של הפעולה יהיו ידועים מראש ולא בראייה שלאחר מעשה.
2. חייבת הייתה להיות דרך פעולה אחרת אותה אפשר היה לנקוט.
3. המדיניות היא של קבוצה ולא של יחיד והיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד . נראה כי אנו עונים על שלושת קריטריונים אלו. נגד עודף הריכוזיות הלא מטופלת יש המוחים כבר שנים. היה אפשר לנקוט בדרך אחרת ואנו בדרך זו כבר לפחות 10 שנה.
אנו ממשיכים לצעוד במדרון בו כספינו מנותב למקומות לא ראויים. את המחיר נשלם כולנו, ובגדול. יציאה מדרך זו מחייבת הגבלה משמעותית של הריכוזיות, העמקת הפיקוח והחמרה בענישה של אלו הנוהגים בכספי הציבור באופן לא ראוי.
האם עכשיו נתעורר?