סוף השבוע הסתמן כחגה הגדול של הקהילה הגאה. הוא בא לידי ביטוי במצעד ססגוני של רבבות-חבריה בחוצות תל אביב, על-רקע פיצוח הרצח במועדון "בר-נוער" בעיר. ובכל זאת - מה לשמחה זו עושה?
כי אחרי ככלות הכל - ממה נפשך? האגודה לזכויות הפרט זכאית, אומנם, לטפוח על שכם-עצמה, נוכח הישגיה חסרי התקדים. מעולם לא היה מצבה טוב יותר מעכשיו. העובדות שבשטח מוכיחות, ובצדק, שהיא זוכה להוקרה ולאמון גם מצד מי שאינו נמנה עימה בהכרח. עד כדי כך הגיעו הדברים שהמועמדים לראשות העיר, שהופכת יותר ויותר למעוז של ה"גאים", יוצאים מכליהם לרכישת אהדתם.
אלא שחרף הסובלנות הרבה - שלא לומר ההבנה לצרכיה - גומלת האגודה בכפיות של טובה. מסתבר שהמרצע מיהר לצאת מן השק, כשנגד הציבור ה"סטרייטי" נרקמה מצידה עלילה הומופובית, כאילו שנאה יוקדת כלפי ה"גאים" היא זו שהזינה את מעשה הנבלה הנורא.
יחי הרייטינג
למען הגילוי הנאות צריך להודות שהרצח ב"בר-נוער" לא נשא, על-פי כל הסימנים, רקע הומופובי לשמו, כפי שהקהילה הגאה מתיימרת לטעון. מאחוריו מסתתרים חשבונות אישיים בין חבריה עצמם. אין זאת כי אם בשל שיקולי-רייטינג בלבד אין הקהילה מוכנה להודות בכך שהנקמה היא, בעצם, המניע לרצח, חרף העובדה שהרוצח לא מצא במקום את קורבנו. נוח לה יותר להסיט את האש לעבר ה"סטרייטים" ולטפול עליהם עלילה הומופובית. זו, במפורש, כפיות של טובה, שככל הנראה רק מזינה את צרכיה הפנימיים של הקהילה.
סכסוך פנימי
כאשר יתבהרו העניינים, בסופו של דבר, יתחוור בעליל שסכסוך פנימי בין "גאה" אחד למשנהו הוא זה שגרם לאסון המבעית. יחד עם זה ראוי להבהיר שאין העין צרה אף לרגע במעמדה של הקהילה הגאה. ובינתיים, על-אף סטייתם מן הנורמה החברתית המקובלת, עדיין ראויים חבריה להשלמה עם קיומם, להגנה מלאה על זכויותיהם ולמניעת התנכלות לדרך-חייהם.
יש, אומנם, בינינו כאלה שבכל זאת אינם מוכנים להסכין עם קיומם של ה"גאים" כחלק אינטגרלי ממרקם החברה הישראלית הכוללת, אבל. מספרם בטל בשישים והם אינם אלא ה"אאוט-סיידרים" עצמם. כך או אחרת, זה המקום להעמיד את הדברים על דיוקם ולהודות שבין המניע האמיתי לרצח הנתעב לבין רקימת עלילת-הומופוביה - המרחק הוא גדול, אם לא בלתי-נסבל.